שלמה ארצי לא רצה שההופעה הזו תיגמר. הוא כל כך נהנה, עד שמשך אותה עוד ועוד, עד כמה שהיה לו אוויר, ומעבר לכך. החום והאהבה שהרעיפו עליו 7000 איש באמפי באשדוד (פעמיים קיסריה) היו בעוצמה כזו, גרמה לו לרצות להישאר על הבמה עוד קצת ועוד קצת, מעבר למה שתכנן, לתת עוד שיר ועוד אחד, לשלוף מהשרוול, לאלתר, לתת דרור לו ולנגנים שלו לעוף עם הקהל. ארצי לא היה בטריפ, גם לא באקסטזה, הוא פשוט רצה להחזיר לקהל כמה שהוא יכול, כמה שיותר, עוד להיט ועוד בלדה, לפזר עליהם פתיתים של אושר, להוציא אותם שבעים ומרוצים עד הגג, לפנק, לפנק, לפנק.
אחרי שעה וחצי הוא סימן שהסוף מתקרב עם "לא עוזב את העיר" ("והוא לפני סיום"). "ירח", שיר הסיום הקלאסי שלו, כבר הפציע בשמי אשדוד, הוא הרעים עם "נצמדנו" שמסתיים בשורת המחץ "כי הביקוש לאהבה לא מסתיים אף פעם", ואפילו "שיר בבוקר בבוקר" ("פתאום קם אדם"), איתו הוא חותם בדרך כלל את הסיבוב של "אושר אקספרס", כבר נוגן. אבל הקהל לא נתן לארצי לרדת, סחף אותו לתוך המערבולת הזו של תשוקה בלתי נגמרת למגע אנושי, הזדקקות לחיבוק שאינה יודעת מרפא. האנרגיות אמש באמפי שליד החוף היו כאלה חזקות, שארצי, עוד רגע בן 64, המשיך ומתח עד לשעתיים וחצי. ירה מהמותן ופגע בול, השליך שירים מכל הבא ליד ונעץ אותם עוד יותר עמוק בלב של המעריצים. אם הוא היה צעיר ב-20 שנה, כמו בלילה הבלתי נשכח ההוא ב"רוק בים האדום" באילת, עם כזו אווירה וכאלה אנרגיות - אולי ההופעה הזו היתה נמשכת ארבע וחצי שעות, כמו ההיא, המיתולוגית.
ואחרי שעתיים וחצי הרושם שנשאר מההופעה הוא שארצי רק הולך ומשתבח משנה לשנה, וגם משתחרר עוד יותר מסיבוב לסיבוב. ב"אושר אקספרס 2013", אולי יותר מתמיד בעשור האחרון, ההתנהלות שלו ושל הלהקה על הבמה היא הכי חופשית ונטולת כבלים. חצי השעה האחרונה של ההופעה נראתה כמו אלתור אחד גדול - במוחד הביצוע הקצבי ל"אף פעם לא תדעי". אבל זה מתחיל בבסיס. מההתחלה הם עומדים שם כמעט בשורה אחת, בפרונט, קרובים לקהל, עם כלי הנגינה, לא מתפרשים על מרחבים, לא עושים פוזות, מנגנים יחד ויוצרים תחושה משפחתית מתמיד. יש שמות ופרצופים שמתחלפים, כמו אייל מזיג על הבס (במקום פיטר רוט), והדס קליינמן בצ'לו (מינוס ניצן עין הבר בכלי נשיפה), אבל הבסיס נשאר כמו בסיבוב הקודם. אבי סינגולדה בגיטרות ובוזוקי, מאיר ישראל בתופים, טל פורר בפסנתר חשמלי ואורגן, האחים שי ועדי מאירי בסקסופון וחצוצרה, בן ארצי במקלדת, גיטרה ותופים, והכנרת המוכשרת.
ברור שמדובר בטובי הנגנים, בעיבודים שחלקם מורכבים, ובביצועים ברמת דיוק גבוהה, אבל הם כל כך טובים, עד שנדמה כאילו זה קל. באמצעות הקרבה הזו, הפשטות, הכמעט חוסר אמצעיות שלו ושל הלהקה, ארצי משדר לקהל תחושה מוגברת של "בגובה העיניים", של הופעה בסלון הפרטי, כמעט הזמנה אישית לחדר החזרות. זה הוא והחברים (מהמסע מים לים), הוא והלהקה הקטנה-גדולה שלו, לכאורה בלי תחכום, בלי פלברות, ישר לגוף. והשירים כאן הם כחומר ביד היוצר, התפקיד שלהם במופע הוא להסיע אל הקהל אנרגיות, אהבה, מחשבות ואמוציות, לגרום לו לשיר ולרקוד, להריע, להתרגש, לשמוח, להזיל דמעה. זה לא ממש משנה אם הוא קודם ינגן את "ארץ חדשה" ורק אחר כך את "חום יולי אוגוסט", או ההפך, או את "זה מה שנשאר" ואחריו את "האהבה הישנה", או ההפך - כולם יגיעו, בסדר כזה או אחר, ויצרו אצל הקהל את האפקט הדרוש.
על רקע זה בולטת עוד יותר היכולת הפרפורמטיבית העצומה של ארצי, שמנצח על הלהקה והקהל ביד אמן. הוא מעלה ומוריד קצב, מרגיש מתי צריך לחמם ומתי לקרר, מתי להרטיט ומתי להרגיע. המבנה המיוחד של האמפי באשדוד, עם אורקסטרה קטנה מלפנים וקהל עצום מאחוריה - אפשר לו להיות לפחות שליש (שלא לומר חצי) מזמן ההופעה בתוך הקהל, להקיף את האורקסטרה שוב ושוב, ללחוץ עוד ועוד ידיים, להצטלם, לשיר לאנשים ואיתם, לעורר לחיים את הקפואים, לרקוד עם נשים, לדלג כנער, לרוץ כאחוז תזזית, להיעמד על כיסאות, להרגיש את האהבה מקרוב ולהחזיר בקרינה החזקה שמפיקה דמותו הכריזמתית, קרינה שפוגעת בך ונשארת איתך אחר כך חודשים ארוכים. כל מי ששר עם ארצי מקרוב, רקד איתו, התרגש איתו, חיבק, ליטף, נגע, חש את קרבתו הפיזית - נשאר עם הזיכרון הזה עוד הרבה הלאה (מניסיון אישי). ואת התכונה הזו יש לארצי במלואה, כמעט באופן ייחודי. כפרפורמר, הוא יוניקי אפילו ברמה העולמית. אין עוד אחד בעולם הפופ והרוק הבינלאומי שמופיע כמוהו והופך כמוהו את הלהקה, הקהל, השירים והמופע ליישות אחת, המתגלמת ממש בגופו, בחיוכו, בקולו. פשוט אין. אפילו לא מיק ג'אגר.
מבחינת הרפרטואר, המופע של ארצי מבוסס בעיקר על שירים מארבעת האלבומים הכי יפים ומוצלחים שלו בכל הקריירה: "דרכים" (79'), "חום יולי אוגוסט" (88'), "שניים" (96') ו"אושר אקספרס" (2012). פה ושם יש הבלחות של להיטים מאלבומים אחרים כמו "נבראתי לך" ושירים נשכחים שהוא מחזיר בסיבוב הזה לרפטואר, כמו "פעם תורי ופעם תורך", "אחרת אתה מת", "את ואני" (סוף סוף) ו"שיר פרידה", אבל הרוב מבוסס על ארבעת ה"אסים", האלבומים בהם היה בשיא יצירתי.
21:10 בערב. 7000 איש מצפים. המופע נפתח עם הקטע האינסטרומנטלי ״דרכים״ וקטע נוסף מתוך "אושר אקספרס". ארצי עולה לבמה, צועק ״אשדוד!" ומתחיל את ״כל יום״, איתו הוא גם יסגור את המופע בעוד שעתיים וחצי. העיבוד מהיר, חזק, מניף רוקנ'רול. אלימות, כנות, על הדרך הוא עומד, ומיד חותך לבלדה: עובר ל"תתארו לכם״ והקהל שר איתו עם גיטרה קטנה ברקע. "נברסקה" בחי. בן ארצי ואייל מזיג מצטרפים בקולות מושלימים הרמוניה, הלהקה כולה מצטרפת, פחות סקסופון ועם הצ'לו - הצליל שלהם יותר אוורירי מבסיבוב הקודם.
הקהל שר אבל ארצי רוצה אקשן ומסמן לנגנים. כינור, חצוצרה וגיטרה עם דיסטורשן משיקים את "לב שבור לרסיסים". הוא יורד לקהל בפעם הראשונה, עושה סיבוב של בית פזמון בית כדי לחוש את השטח ואז חוזר לבמה והנגנים מתחילים להפציץ. הם בונים יופי של ״וול אוף סאונד״, כזה שפיל ספקטור בכבודו ובעצמו היה קונה. זה רוקנ'רול עם סקסופון וחצוצרה בסולו, בסגנון המיוחד של ארצי, שאף אחד בארץ לא עושה כמוהו.
בשיר הרביעי מאיר ישראל דוחף קצב וארצי צועק: ״מוכנים אשדוד? רוקנ'רול בים!״ ומריץ את "ארץ חדשה", השיר עליו ועל בן. באותו רגע הוא נראה לא רק יפהפה, אלא גם צודק. אולי הוא מתייפה עם השנים, בטוח שהשירים שלו מוכיחים שהם נשארים רלוונטיים. בן ארצי מצטרף בשורה: ״האם יתנו לנו בכלל להיכנס״? ואז לחצי דקה קסומה האב והבן הצעירים מופיעים על המסכים האמצעיים שמאחורי הבמה באימאג' המפורסם מתוך הקליפ הישן, והתמונות שלהם בחי מהבמה מופיעות על המסכים שצמודים אליהם משני הצדדים. זה מקסים לגמרי, והקהל מגיב בהתאם. ארצי עובר ל״נדבר מהלב״ ויורד לשורה ראשונה. מדגיש את השורה המרכזית בשיר ואת "שבוע מוזר, רבי נחמן בראש". ואז חוזר דרך הקצב ל"ארץ חדשה", עם סיומת מתפוצצת של התופים והכינור.
"טעיתי בדרך לפה, הגעתי לים, חשבתי שאני בחוץ לארץ", הוא מתחנף קצת לקהל המקומי. "פגשתי בנות מבית אל, זה לא מסוכן? בכל מקרה - ההופעה כאן מרגשת אותי במיוחד", ואז יורה את "חום יולי אוגוסט". כבר 25 שנה שאין קיץ ישראלי בלי השיר הזה. הוא יורד לקהל, מקיף את האורקסטרה בטירוף, מישהי קופצת עליו והמורחקת על ידי המאבטחים, ארצי ממשיך לפרפר ושר עם הקהל. רגע אחרי החיילים שמתים בלב הוא מאזן עם "האהבה הישנה" ובאמצע השיר לוחש לסינגולדה ״שכחת את הבוזוקי״. סינגולדה שולף את הכלי והופך אותו לכוכב הנאמבר דרך סולו סוחף. ארצי שר עם הקהל במקהלה את ה״אוהו אוהו אוהו״ ומחייך חיוך רחב.
הוא ממשיך לרדת בקצב ל״פעם תורי ופעם תורך לאהוב״. טל פורר נותן קטע ״קלאסי״ יפה על הפסנתר בפתיחה, ארצי שר מהפרומפטר ובפזמון כולם מצטרפים אליו, גם בלי שיר ביטון. ואז זה הופך לרוק מהיר. לארצי יש כישרון להפוך שירים שלו עם לחן מורכב והרמוניה שלא הולכת ברגל לקטעים עם ביט גבוה. זה מוביל ל״נבראתי לך״, הוא יורד אל הקהל ועושה איתו חגיגה גדולה ושירה בציבור, ולא מוותר לבן ולמאיר ישראל על דואט התופים שלהם.
כדי לקחת קצת אוויר ארצי מציג את חברי הלהקה, בעיקר החדשים: מאיפה הם, מה הרזומה שלהם, מאיזו עדה הם. כל אחד מנגן קטע סולו קטן - הכינור, הנשיפה, הצ׳לו והפסנתר תוך כדי. כשהוא מגיע למאיר ישראל ארצי מדבר על הנכדים שלהם שר וישראל מצטרף אליו ל"עוף גוזל", בקטע שכבר הפך למסורת. ואז מגיע אחד השירים הכי יפים שלו, ״לאן לאן לאו״ שמורכב מירידה לקהל, סולו מתופפים של ישראל ובן ושוב שירה עם הקהל.
ארצי מתיישב על כיסא ליד סינגולדה ומשאיר את הבמה לבן ארצי ששר את ״אלוהיי״ בתפקיד אברהם טל. הפנים של בן מוקרנות על המסך בתוך עננים, כמו קול הבוקע מהשמיים, ובהמשך מוקרנות בחלל, עטופות בכוכבים. מלאכי-היולי משהו.
נשארים ב"אושר אקספרס", ועכשיו "לתת ולקחת", אחד השירים הכי טובים שכתב בקריירה, שהופך להמנון איצטדיונים מושלם. הוא שר אותו בגדול, כמו שצריך, בקטע חזק. אחריו הוא ממשיך עם עוד המנון הופעות - "להציל אותך", הוא ממש בתוך הקהל, עמוק, שר איתם, שר עם בחורה בכיסא גלגלים: ״I Need Someone To Hey Me", ואז נעמד על כיסא בשורה השניה באורקסטרה ונותן עשר דקות ענקיות שמורכבות מ"Let's Twist Again", "זה מה שנשאר" ו-"Wonderful World". הקהל מקיף אותו ורוקד. הוא מדבר איתם, מזיע איתם. שה הוא אחד מרגעי השיא במופע, אם לא הרגע. ואז הוא חוזר לבמה, ל״את ואני״ המקסים שמתחיל שקט, עולה בקצב, וחותך ממנו שוב ל"מה שנשאר" ורק אחרי רבע שעה מסיים את הנאמבר (ואי אפשר שלא להיזכר בסיפור המפורסם על הביצוע ל"צוותא" בקיסריה שנמשך 40 דקות).
אחרי "את ואני" ארצי מיד עובר ל״אהבתיה״, חזק בפסטיבלי סבנטיז הערב. הקהל כמובן איתו והלהקה מפגינה זרימה בין עדינות לעוצמה. הגיטרה הקלאסית של סינגולדה שמככבת בשיר הזה מובילה הלאה ל״תרקוד״. ארצי מזמין את כולם לנמשף, יורד לקהל, רוקד ומפלרטט עם נשים. מקבל את החום והאהבה שהוא כה זקוק להם. נע בין אהבה שאין לה סוף, ועובר ל״היא לא יודעת מה עובר עלי״, המנון שתמיד עובד. סינגולדה יורד לכיוון הקהל לסולו גיטרה ספרדית וארצי מרכיב משקפיים כדי לראות פרצופים. ושוב הוא רוקד עם בנות, סוחט מעצמו עוד ועוד אנרגיה. מתנשף הוא חוזר לבמה ומדקלם את ״אחרת אתה מת״, מקריין את השיר כמעט עד סופו, ואז מתחיל אותו שוב ובן ומזיג מצטרפים בשירה. יפה.
22:40 "לא עוזב את העיר" מבשר את ההתקרבות להסוף. ארצי שוב בקהל, רוקד עם מישהי מבוגרת שניגשת אליו, רץ איתה עד הבמה, ועולה לנצח על מחיאות הכפיים הקצובות. הוא ממשיך ל"מלך העולם" ומברך את הקהל: "כולם כולם, גם מי שחושב שהוא לא - כולנו מלכי העולם". ושוב אנרגיות-על, נותן את ״נצמדנו״ בכל הכוח והקהל כבר מזמן עומד ורוקד. הוא נפרד ב״כי הביקוש לאהבה לא מסתיים אף פעם״ ואחר כך קטע קצר מ״פתאום קם אדם״, אומר שלום, אבל נשאר כאילו להדרן של ״ירח״, עם עיבוד מפתיע במיד טמפו במקום הבלדה הרגילה. שר עם הקהל ומסיים ב"נגיד אתמול היה טוב, ולילה טוב אשדוד", דופק על המיקרופון בקצב בשביל הכפיים, והלהקה ניגשת להשתחוות ("הבאנו את זה במיוחד מקיסריה״, הוא אומר).
אבל אחרי שעתיים זה לא נגמר. יותר נכון, זה רק מתחיל. במקום לרדת ולעלות ארצי נשאר לשיר הנושא ״אושר אקספרס״ ועושה ממנו בלדת רוק גדולה, ואז מפתיע בגדול עם ״שיר פרידה״ שלפני 40 שנה כתב לאריק סיני, ושר אותו כמו שרק הוא יודע. הוא לא רוצה לסיים, לא רוצה לרדת. שואל את הקהל מה רוצים לשמוע. בשורות הראשונות צועקים לו "הרדופים!". ארצי מתייעץ עם סינגולדה ומזניק את ה"נה נה נה נה" של "אף פעם לא תדעי". איכשהו השיר מקבל גרסה ספידית בקצב שמוביל סינגולדה. נדמה שהם אף פעם לא ניגנו אותו ככה, שהם מאלתרים, זורמים, עושים רוק מטריף מאותה בלדה רכה של פעם. ארצי זורם איתם ושר, "זה עובד!" לוחש לו באוזן מזיג. כן, זה עובד, זה חי, זה נהדר.
ארצי גומר את השיר בלי אוויר בריאות, אחרי שעתיים ועשר דקות, אבל הקהל לא נותן לו ללכת. גם הוא לא רוצה לגמור, ומתחיל משום מקום את "שינויי מזג האוויר", אחרי בית ופזמון חותך ל"נוף ילדות", בית ופזמון וממנו ל"מעביר דף (המיסטיקנים הסינים)", מנצח על הקהל ב"קצת שמח, קצת עצוב", וממשיך את המחרוזת ל"אחרי הכל את שיר", ל"תגידי", שורה מאולתרת של בלדות, שמקפיצה את הנגנים משיר לשיר. היכולת הזו לשחק ולאלתר עם השירים היא הקסם של ארצי בשיאו. את "תגידי" הוא מניף לרוק מהיר, ושוב נוחת ליוונית של "נרקוד נשכח". סינגולדה נותן סולו בוזוקי והקהל מגיב בכפיים. הכנרת מצטרפת לסולו מאולתר עם הבוזוקי שיוצא מדהים.
נגמר? הייתם מתים. ארצי אומר שהוא הולך לישון, הקהל צועק "לא" והוא נותן את "מטוס סילון". סינגולדה מכתיב מקצב fאנקי, ארצי לא ממש מתלהב אבל זורם עם השיר. החצוצרה נותנת סולו, שלא מוצא חן בעיניו, אבל העיקר הם גלי השמחה והתרוומות הרוח. יחד עם הלהקה שלו ועם אמפי אשדוד שלמה ארצי הוא הציפור במעופה. הוא מבקש מסינגולדה את "לנגב לך את הדמעות", ואז זולג ל"תחזרי" בקאנטרי עדין. ההופעה הזו לא רוצה להיגמר, עד שהיא נגמרת, וארצי מסיים כמו שפתח עם שורה מ"כל יום". ואנחנו באמת נתגעגע אליו, עד הקיץ הבא.