בואו רגע נשים את הדברים על השולחן. "פתאל רוק" הוא לא פסטיבל רוק. עם כל הכבוד לעובדה שזו הייתה השנה של "רפסודיה בוהמית", זו גם הייתה השנה של עומר אדם. אז לפתאל רוק הביאו בובת ענק מתנפחת של פרדי מרקיורי ואת עומר אדם, האמיתי. הביאו גם את פורטיס ודודו טסה, נכון, אבל גם את אברהם טל, קרן פלס, נצ'י נצ', קרולינה, מארינה מקסימיליאן, אתניקס, נטע ברזילי וטיפקס. זה הליין-אפ הכי מגוון שזכור לי מהפסטיבל הזה. "פתאל רוק" לא נאמן לאף ז'אנר כמו שהוא פשוט נאמן לקהל שלו, ישראלים בני 40-50, רובם חברי מועדון הלקוחות של פתאל, ששמו את הילדים אצל סבתא ונסעו לוויקנד מפנק באילת.
היתרון הגדול של הפסטיבל הזה הוא מאוד ברור: הופעות אקסקלוסיביות (מתי לאחרונה ראיתם הופעה של עומר אדם עם קהל של עד 2000 איש?) ולבלות עם אנשים כמוך. לפני שנתיים הוא הרגיש לי כמו הסוד השמור של הבליינים המבוגרים, ועכשיו זה כבר ידוע לכולם כי כל חבילות הנסיעה נמכרו תוך שעתיים וחצי. הטיסות מלאות, המלונות מתפוצצים וכמה מוכרי שרשראות עם שמות על אורז בטיילת לא מבינים מה נפל עליהם באמצע חודש מרץ. ככה, כשמנתקים את אילת מצרחות הילדים בבריכה בחופש הגדול או הצפיפות של האנשים בים בחגים, היא בהחלט בזמן הכי טוב שלה. 
באולם הפביליון של הרודס אין איזורי VIP, אין גולדן רינג, אין כרטיסים קרובים או רחוקים. תגיעו בזמן ותראו כל שערה ורודה של נטע ברזילי. יש מסכים מפנקים, יש סאונד מצוין (רוב הזמן) ויש תורים די ארוכים לבירה. ההבדל המעמדי מתבטא בבחירת המלון בו אתם מתכננים להתארח: מי שיכול להרשות לעצמו לוקח חדר באחד ממלונות הרודס. מי שחוסך קצת, הולך על המלונות הפחות יקרים. השנה הייתי לראשונה במג'יק פאלאס, שהיה די המוני ורועש (לפחות בארוחות בוקר או בבריכה) אבל עדיין סיפק מקום מנוחה יפה בין ההופעות, וגם את המתנות הקטנות שמקבלים בחדר אורחי הפסטיבל- קצת נישנושים ואלכוהול, וגיטרה קטנה מצופה בשוקולד.
אז עם שיזוף קל וגיטרת שוקולד מומסת, מתחיל ערב ההופעות הראשון. תחילה עולה נצ'י נצ'. הבחור רגיל להופיע מול קהל נוער-חיילים בעיקר, ששרים בקול את המילים שלו כמו תפילה. מבלי להכיר את לוח ההופעות שלו אני בטוחה שהוא לא פוגש ברגיל קהל כמו זה של פתאל רוק, יענו ההורים של המעריצים שלו. הוא אמנם שולט בבמה אבל ניכר שמדובר באתגר. לכן שירים חמודים ורדיופונים כמו "כפרה שלי" הם פתרון מצוין שעבד לו מעולה. גם קרולינה שהתארחה חיזקה אותו עם "להיות/ So Far". ברגע שהיא שרה "צל עץ תמר", הקאבר שלה לזוהר ארגוב, היה ברור מהאנשים בקהל שהם פה בשביל המזרחית. 
עומר אדם לא סתם עולה לבמה. קוראים קודם למנכ"ל הרשת, אחר כך לדנה גרוצקי, אחר כך שמים בפול ווליום את הפתיח המזוהה של סרטי "FOX", אחר כך כבים האורות. ואז יש תקלה. 5 דקות אחר כך שוב עולה המנכ"ל, שוב הפתיח של סרטי "FOX", רמיקס המשלב כמה שורות מכמה להיטים שלו והנה הוא - עומר אדם. ההופעה הכי מדוברת בישראל, הכוכב ששבר שיאי הערצה שלא דומים לכלום פה, האיש שיכול לשווק משקפי שמש במוזיאון תל אביב, הזמר שיכול להביא את השלום בין רותם סלע לביבי אם הוא רק רוצה. השיר הראשון שהוא עולה איתו הוא "פעם בחיים". שיר יפה, אין ספק, אבל מדובר בסלואו נחמד לחתונה מאשר הפצצה שתחזיק את הבילד אפ הזה.
ממשיכים ועולים. "הלילה אף אחד לא יושב פה". האמת שיש כמה שיושבים שם. גם עומר אדם מופיע ברגיל מול אולמות ענקיים מלאים בצעירים שבאים לרקוד (ולהעלות לסטורי, כחלק מהדיל). מחרוזת הלהיטים היותר וותיקים - "תל אביב", "נועצת מבט" ו"הופה" כבר מצליחה להעלות הילוך בקהל. אף פעם לא הבנתי למה לשיר רק בית-פזמון מהשירים האלה, כי כמו שאומרים - אלוקים נגע בהם (אלוקים ודורון מדלי), ולמה לשיר את "בוקרשט" כולו. אבל הקהל משחרר אנרגיות גבוהות ועומר רוקד וכל כך כיף לו על הבמה, באמת שאין אפשרות לא להידבק בהרגשה שהוא מפזר שם בין התנועות.
מארינה מקסימיליאן מגיעה לבמה, הם שרים ביחד "סיפור ישן". מארינה תופסת היטב את המקום של לירן דנינו המבצע איתו את השיר במקור. למארינה אין הרבה מתחרים בארץ ביכולות השירה המדהימות שלה בלייב (האם לאישה הזו יש פונקציה בה היא מזייפת? כי נשמע שלא). היא באמת חד פעמית. מצד שני, כשהם שרו את "חברות שלך", היה אפשר לוותר על מארינה, פשוט כי כרגע השיר הזה עדיין הוא שיא ההופעה וכל מה שרוצים זה לשמוע את עומר אדם שר אותו. בלי רמיקס, בלי אירוח, כלום. בכלל, ההופעה של עומר אדם סובלת מעודף גימיקים- מלבד שירים שהופכים לטראנס, הלהקה מכניסה עולם מוזיקלי רנדומלי לחלוטין. שיר אחד הפך ללחן של "איזה עולם" של טיפקס, שיר אחר ללחן של הרד הוט צ'ילי פפרס. "נמס ממך" הפך לנעימת הסרט רוקי וגם ל "We Will Rock You" של קווין. פרדי מרקיורי לא מתהפך בקברו, הוא הרי בובה מתנפחת עכשיו.
ואז עומר שר את "אוהבת אותי אמיתי". כן, כמו שאומר השיר, אנחנו אוהבים אותך אמיתי. ככה, בלי איזה שטיק מוזיקלי, עומר אדם מהפנט את הקהל בקלות נדירה. הקול שלו יוצא מהאולם ומלטף כל אלמוג בים של אילת. זה הרגע שבו מאוד ברור למה מפיקים, מפרסמים והמוני אנשים רוצים פיסה מעומר אדם. בסוף הוא הרי הרוקסטאר של היום: מוערץ כמו רוקסטאר, חי כמו רוקסטאר. רק לנקות כמה מהשטיקים והוא גם יחזיק הופעה כמו רוקסטאר.
