האפגן וויגז עולים תוך שניות ל-200 קמ"ש ומבעירים את לונדון

בואו נהיה לרגע כנים: אין רוקנרול בישראל. נכון, יש הבלחות. יש הופעות בלבונטין ובאוזבר, במיינסטרים ניתן למצוא את היהודים הנצחיים ושלל מופעי איחוד של להקות עבר. מדי פעם מגיח איזשהו ״פיל כחול״ גנרי לכמה רגעים. אבל אז שוב תשקוט הארץ וגיטרות אקוסטיות על פני תהום.

וזה לא שאין קהל ישראלי שאוהב רוקנרול. עובדה שאנחנו מסתערים בשקיקה על כל להקה שמגיעה מחו״ל כאילו היינו מרקו שכרגע מצא את אימו. אבל לקהל בארץ יש טעם מוזיקלי ספציפי מאוד. אנחנו מתחננים לפרל ג׳אם לעשות לנו טובה ולהופיע בארץ, מרימים ערבי רוק ניינטיז ברחבות הדיסקו בקיבוצים ועדיין קופצים כמקשה אחת באופן כמעט בלתי נשלט כשיהלי סובול שר את פזמון ״על הרצפה״. אנחנו אוהבים את הרוקנרול שלנו בעיקר כשהוא בעל ערך נוסטלגי. אולי אנחנו גם נרגשים שמישהו מאמריקה הגדולה שם עלינו, ומעריכים את כל מי שרוג׳ר ווטרס לא הצליח לשכנע להחרים אותנו.

אז מה יש באפגן וויגז שגורם לקהל הישראלי לאהוב אותם כל כך? כמובן שהם להקה מצוינת, אך זה רחוק מלהיות כל הסיפור. נדמה שאחת הסיבות היא שאפגן אוהבים אותנו חזרה. מאוד. אחרת אין הסבר לכך שגרג דולי, סולן הלהקה, שמגיע ל-2 הופעות במועדון הבארבי בסוף החודש, כבר הופיע מול הקהל התל אביבי ממש לפני כשנתיים בשתי הופעות עם להקתו. לפני כן הוא הספיק לבקר עם פרויקטים שונים שלו, Gutter Twins, לצד מארק לאנגן, שגם הוא לוקה במחלת הישראליטיס, וה-Twilight Singers. בגדול, דולי פשוט מת עלינו. 

למען האמת, ובניגוד לכל החששות, ההופעה רחוקה מלהיות פיסת נוסטלגיה או מסחטת כספים של להקת עבר. בהופעה השבוע ב״קוקו״ בלונדון, הלהקה נשמעה נהדר, בועטת יותר מאי פעם. קולו של דולי זועק, נושך ומתפתל. הוא נראה מצוין ושר טוב מאי פעם. בנוסף ללהיטים הישנים ומספר גרסאות כיסוי, אפגן מבצעים בהופעה שמונה מתוך עשרת שירי האלבום החדש. הקהל המגוון שמילא את האולם עד אפס מקום, שר עם דולי את כל המילים, מזיז את הראש לפי הקצב ונהנה מכל רגע.

הם עולים לבמה לשאגות הקהל, ועוברים בשניות מ-0 ל-200 קמ״ש בביצוע נפלא של "Parked Outside", שגם פותח את האלבום החדש. התיפוף ג׳ון-בונהאמי אגרסיבי, שלושת הגיטריסטים יוצרים חומת סאונד גדולה מהחיים, וקולו של דולי חותך את כל אלה בלי שום בעיה. הוא עולה לצלילים הגבוהים ללא כל מאמץ ובלי אף רמיזה לכך שהוא אוטוטו בן 50. ״מה העניינים, לונדון?״ הוא פונה לקהל המשולהב וממשיך ישר ל״Matamoros״, שמשלב אלמנטים אתניים. השיר, שבגרסת האלבום אורך פחות משלוש דקות, מקבל גרסת הופעה ארוכה יותר, מעניינת וכבדה הרבה יותר.

לאחר מכן "Somthin' Hot״ מאלבומם משנת 1998 מוגש בביצוע רענן שמרגיש כאילו נכתב ב-2014. הוא ממשיך ל-״The Lottery" החדש, בעל הנגיעות האלקטרוניות, ואחריו "Crime Scene Part One״, מאלבומם "Black Love", שיצא ב-1996. 

לקראת סוף ההופעה, רגע לפני ההדרנים, מבצע דולי את " Lost in the Woods", כאשר בסופו הוא משלב את השיר  " Getting Better All The Time", של הביטלס. אי אפשר שלא לשמוע את הכנות המכאיבה בקול שלו. ״הייתי רע, אבל אני משנה את התמונה, ואני עושה כמיטב יכולתי״. זה לא סתם קאבר. לקהל שעוקב אחר דולי והלהקה במהלך השנים, המילים מקבלות ערך מוסף: ״חייב להודות, שזה משתפר, משתפר כל הזמן״. ואין דרך יותר מדויקת מזו לתאר את האפגן וויגז בנקודת הזמן הנוכחית שלה. הלהקה נשמעת טוב, גרג דולי מרגיש טוב יותר מאי פעם וזה ניכר. לא מדובר בלהקה שעושה קאמבק, אלא בכזו שנמצאת בשיאה. ועושה רושם, כמילות השיר, שזה רק ממשיך ומשתפר. 

רשימת השירים:

Parked Outside
Matamoros
Somethin' Hot
The Lottery
Crime Scene, Part One
Turn On The Water/Coffee
Debonair
Algiers
Royal Cream
I Am Fire/Tusk
Gentleman
Morning Theft
It Kills
Can Rova
John the Baptist
My Enemy
Son of the South
Lost in the Woods

הדרן:

Every Little Thing She Does Is Magic
Summer's Kiss
Teenage Wristband
Faded

האפגן וויגז מגיעים לשתי הופעות במועדון הבארבי, ב-24 וב-25 בפברואר.