מרסדס בנד הם הדבר האמיתי על הבמה

לאחרונה רץ דיבור מאוד חיובי על מרסדס בנד. אנשים מכל מיני כיוונים מפתיעים פוסקים שזאת ה-להקה שעכשיו שווה לראות בלייב ושבכלל הם הוציאו אלבום מעולה. אמש בבארבי הבנתי לראשונה שני דברים: שהבאז אמיתי - בניגוד לבאזים רגילים, שבקושי מצליחים למלא את האוזן-בר, המקום היה מפוצץ ברמות כמעט מדאיגות מבחינת התפוסה, והדבר השני - שלשם שינוי הבאז גם מוצדק - מרסדס בנד הם הדבר האמיתי על הבמה.

מרסדס בנד חגגו בשישי ושבת את צאת אלבומם השני "תביאו בירות" בשני מופעים חגיגיים, שהביאו לבארבי כמויות של אנשי ברנז'ה תקשורתית בולטים, שגרמו לתהייה האם כנס ראש פינה לטלוויזיה מתארח השנה במועדון של שאול מזרחי. אבל בנוסף לאנשי הברנז'ה נכחו גם כמה מאות מעריצים אדוקים משלל מגזרים וגילאים, כולל להק בנות 14 שגילו את המרסדס ב"תעשה לי ילד" בהוט.

גל תורן הכריזמטי קורע את הנשמה וגולש על הגרוב

קצת מבאס שמתמקדים בסולן הלהקה, אבל אצל המרסדס הכל מתחיל ונגמר בגל תורן. מדובר בפרונט-מן כריזמטי שקורע את הנשמה על הבמה במשך שעה ורבע ונותן את התחושה כאילו כל שיר הוא האחרון בחייו. תורן הוא שילוב מוצלח במיוחד בין הטירוף של פורטיס והחרמנות הבימתית של דיוויד לי רות' ("ואן היילן" בתחילת האייטיז). הוא מחזיק את הקהל טוב טוב ביד מהרגע הראשון ועד ההדרן האחרון, כשהוא לוקח אותו לטיול שנתי שעוסק במין, אלכוהול, סמים, סוגים שונים של אהבה ושוב מין.

תורן גולש על הגרוב המצוין שמחזיקים חבריו ללהקה - גיא שמי, יוני כהן ואורי גת, במיומנות מעוררת הערכה, ולא מפספס אף הזדמנות להפעיל את הקהל, המאומן והאוהד, בשירה בציבור, שאלה ותשובה וקפיצות באוויר שאיימו לפרק את המקום.

השילוב של מוזיקת הFאנק-רוק עתירת הגרוב והקצב המדויק של "מרסדס" עם הטקסטים התכלכלים שלהם, יצר בבארבי אווירת מסיבה מחרמנת במיוחד, שלא השאירה אף אחד במצב עמידה נונשלאנטי. כמה מהזוגות בקהל נכנסו לפסטיבל ההורמונים עד כדי כך, שאם השירותים במקום היו קצת יותר אטרקטיביים הם כנראה לא היו מחכים עד הבית.

הדג נחש ומרסדס במש-אפ ודו-קרב מיקרופונים

המופע החגיגי כלל שורה של אורחים: משה לוי האגדי, שניגן באלבום, התארח בכמה שירים, הפגיז בליינים "האמונדיים" וחיזק את המימד הרוקי של ההרכב. אסף גובר ("מלכה באיה", שחיממה את המופע), שהוגדר על ידי תורן כחבר החמישי ב"מרסדס", נתן כתף בגיטרה ובשירה והוסיף עוצמות משלו לחגיגה. עוד התארח במופע אלעד אלחרר, הבסיסט המקורי של "מרסדס", שנתן בשירה וגם קצת בבאס.

האורחים שכולם ציפו להם, הדג נחש, עלו באמצע המופע בהרכב כמעט מלא, כולל מערכת תופים נוספת שפורקה והורכבה ביעילות, וביצעו על הבמה מאש-אפ מבריק בלייב בין "המרסדס" של המארחים לבין "המכונה של הגרוב" של האורחים. שאנן סטריט ביצע סוג של דו-קרב שירה עם גל תורן, כשהנגנים מספקים קיר בטון מזוין של גרוב, שהרים את הקהל והמקום גבוה באוויר. אחרי שיר אחד בלבד נפרדו "הדג" והשאירו את כולם חמים לעוד קצת, שזה בדיוק מה שהיה צריך לעשות.

חייבים להגיד יותר ממילה אחת טובה על הגיטריסט גיא שמי, המוכר גם מלהקת "אינפקציה", שהוא אחד הגיטריסטים המרשימים ביותר שראיתי על במה בארץ. לאורך כל ההופעה הוא ירה ליינים וריפים גרוביים, כשהוא עולה ויורד מהביט המקפיץ של הרית'ם סקשן המשובח, וכשהיה צורך גם שחרר סולואים מעיפים, שהזכירו לי שני גיטריסטים משובחים, ששניהם שירתו בשורות הרד הוט צ'ילי פפרז. בהדרן לקח שמי את השירה לידיו וביצע את הבונוס טראק הסמוי של האלבום – "בלדת רוק" – שהוא בדיחה מוצלחת ביותר על חשבון הז'אנר הדביק המוכר והאהוב על עורכים בתחנות רדיו מסוימות.

ואז, בשיר האחרון של הלילה, התפרץ לבמה, בדיוק ברגע המתאים, המאסטר-גיטריסט אבי סינגולדה, שהרביץ סולו ארוך ומדהים שחרך את המקום סופית. היה נראה שסינגולדה בדיוק הגיע מעוד מופע קיסריה מפרך ושחרר עם המרסדס את כל האגרסיות ששלמה ארצי לא מרשה לא להוציא אצלו. אחלה פינאלה לערב מדהים בקיבוץ גלויות פינת הרצל וכמו שמסכם בהתלהבות מבקר המסעדות המיתולוגי, דניאל רוגוב: "בכוונתי לשוב למקום".