ליי ליידי ליי

האלבום החדש של ליידי גאגא "Born This Way" ממקם אותה כיום לא רק ככוכבת הפופ הגדולה והחשובה בעולם, אלא כאחד מבני האדם המשמעותיים על הפלאנטה. כי אחרי שמקלפים את כל ה"רעש" - התלבושות, הפרובוקציות, האיפור, הגימיקים והשערוריות - נשארת זמרת ויוצרת ששרה על שחשוב באמת - ערכים אוניברסליים כמו שלום ואחווה בין בני אדם ("Judas"), גבולות פתוחים בעולם שגבולותיו הישנים נחרבים ("Americano"), קריאה לחופש ושחרור ("Hair"), כניעה לממשלות ("Goverment Hooker") וכמובן אהבה ("You And I").

אמן בוגר, אמן בשל, אמן עם אמירה

ליידי גאגא של האלבום החדש היא אמן בוגר, אמן בשל, אמן עם אמירה. תנקו רגע הצידה את כל הסקס, בגדי הסאדו-מאזו, הבלגן הדתי, האמירות האופנתיות המטורפות והפקות הפופ הנוצצות, אפילו את הרטרו לסוף האייטיז. כל אלה רק נועדו לכך שהעולם יתעניין במותג, במוצר ששמו "ליידי גאגא". אבל לאותה ליידי גאגא, לסטפני ג'ואן אנג'לינה ג'רמונטה, שנולדה בניו יורק ב-28 במרץ 1986, יש הרבה מה להגיד על העולם שהיא ואנחנו חיים בו. יש לה מסרים להעביר, והיא לא מוותרת עליהם, למרות המחויבות שלה למכור פופ גדול מהחיים להמונים כדי להצליח.

בכך, ובאלבום הזה, גאגא חולפת סופית על פניהן המשתאות של מדונה, בריטני ספירס, ביונסה, ג'יי לו וכל כוכבת פופ שתוכלו לציין כיום בעולם. כל דבר שהן ינסו להגיד בעבר (מדונה), בהווה ובעתיד לא יהיה חזק כמו מה שאומרת גאגא באלבום הזה. מה בסך הכל אמרה מדונה לעולם ב-28 שנות קריירה? כמעט כלום. שום מסר, שום תובנה, הכל כדי למכור. מה תשאיר אחריה בריטני חוץ מזוג ציצים ומשפחה מרוסקת? מה שווה ביונסה בלי הכסף של ג'יי זי וערימות המפיקים שמסביבה? על מה שרה בכלל טיילור סוויפט? איזו תקווה נתנה ג'יי לו למיעוטים באמריקה, להיספאנים ולשחורים, שבעוד 20 שנה יהיו הרוב בארצו של הדוד סם?. גאגא, בשיר אחד בשם "אמריקנו", בו היא מביעה את דעתה על חוקי ההגירה של אמריקה, אמרה ועשתה הרבה יותר.

מפלצת תהילה בע"מ

נכון שליידי גאגא היא כמו כל כוכבי הפופ סוג של "מפלצת תהילה", היא אפילו ביססה על כך את הקשר שלה עם אוהדיה - "אני המפלצת הגדולה - אתם, המעריצים שלי, המפלצות הקטנות, השליחים שלי" (מישהו פה הקביל את עצמו לישו, כן). אבל ליידי גאגא, כאמן, הבינה שבעולם הנוכחי, בעולם הפופ העכשווי, של תחילת העשור השני באלף השלישי, צריך את כל אותו "רעש" מסביב כדי למשוך אליך את תשומת הלב.

ואחרי שמשכת אותה - עכשיו יש לך את הכוח כדי להזריק את המסרים שלדעתך הם צודקים. אגב, כך זה עבד עבור כוכבי פופ ורוק לאורך כל שנות ההיסטוריה של הז'אנר, מג'ון לנון, דרך פינק פלויד, עבור ב-U2 ובונו וכלה בקורט קוביין, גיבור הרוק הגדול האחרון שבאמת היה לו איזשהו מסר חשוב.

וחוץ מזה, תגיד לכם גאגא, הרבה יותר כיף להגיד את מה שיש לך להגיד כשאתה מולך על קרנבל ענקי - מוזיקלי, תקשורתי, חברתי, אולי אפילו פוליטי - מאשר כשאתה עומד לבד על הבמה עם גיטרה, או יושב ליד הפסנתר. ליידי גאגא של "Born This Way" היא תעשייה תקשורתית שלמה, כשהאינטרנט הוא כמובן כלי העבודה העיקרי שלה, אבל רגע לפני שהמדיום שלה הפך למסר, הגיע האלבום הזה והוכיח שהיא כאן כדי שנקשיב למה שיש לה להגיד.

הכל לגיטימי

מוזיקלית האלבום הזה לא מחדש שום דבר. הוא גם, לטעמי, לא אמור לחדש. גאגא מרגישה, ובצדק, שעולם הפופ דורך במקום, שלא לומר הולך אחורה. ובמצב כזה לגיטימי לחזור לפופ העבש של האייטיז ("Goverment Hooker") ולרוקנ'רול של ברוס ספרינגסטין ("Hair"), ולניינטיז ("Edge Of Glory"), לגיטימי לשדוד את דיוויד גואטה ומדונה ("Born This Way"), לגיטימי לשיר דאנס שלא מחדש הרבה, כי השיר ("Scheiße") הוא בגרמנית - שפה שרוב העולם עדיין מתקשה ליהנות ממנה בשיר פופ מטעמים מובנים, לגיטימי אפילו לגנוב מהאלבום הקודם של עצמך ("Judas").

הכל לגיטימי כדי למצוא חן בעיני האוזן האמריקנית (והאירופית), שמחפשת בנרות לחזור למקומות החמים והנוחים לה. מה שליידי גאגא אומרת לנו כאן הוא פשוט: הפרובוקציות והאופנה הם רק קישוט, המוזיקה היא רק אמצעי, עכשיו תקשיבו לי.

רשימת השירים המלאה באלבום

"Marry the Night, "Born This Way", "Government Hooker", "Judas", "Americano", "Hair", "Scheiße", "Bloody Mary", "Bad Kids", "Highway Unicorn (Road to Love)", "Heavy Metal , Lover", "Electric Chapel", "You and I", "The Edge of Glory

>> סיימון לה בון עם דלקת גרון - דוראן דוראן דחו 3 הופעות בבריטניה