אל מלך נצור: ריפבליקה בהופעה מביכה

הקטע ההוא ב"טריינספוטינג" שבו ספאד מתעורר בבית הוריה של חברתו ושופך את צואתו על כל קירות המטבח שלהם, או זה מ"לוק סטוק" שבו הגיבור מספר לחבריו שאיבד את כספם במשחק הפוקר, וכמובן שסצנות הסקס מ"הפצוע האנגלי" - כל הקטעים המביכים האלה שיצאו מבריטניה בשנות התשעים היו פי כמה יותר נעימים לצופה מאשר ההופעה אמש של להקת "רפבליקה" ב"בארבי", הופעה שהגיעה אלינו הישר מאותה התקופה ואותו המקום.

מהיכן להתחיל? אולי מהעובדה שכאשר השיר הראשון נוגן היו ברחבה כמה עשרות אנשים בלבד. ראיתי כבר הופעות של להקות מקומיות מתחילות ובוסריות לגמרי, שהצליחו לגרום ליותר אנשים להגיע להיכל הרוק בדרום תל-אביב. בעיה נוספת הייתה שהשירים הלא מוכרים של הלהקה, כלומר כולם מלבד אותו וואן-היט-וונדר מביך שאתם לבטח מכירים, הושמעו ביותר דציבלים מאשר אנשים בקהל. זה הפך את החוויה כולה ממביכה לקשה להאזנה.

ובכלל, נראה היה שהקהל המועט שבכל זאת הגיע, עשה זאת רק כדי לשמוע את "Ready To Go", אותו שיר שהרכיב כמעט כל אוסף קליפים ניינטיזי שאי פעם שודר ב-VH1. כולם עמדו מעט במבוכה במהלך השירים הראשונים והסתכלו בעיניים כלות בספרון, הסולנית האנרגטית, וחיכו שתוציא מגרונה את המילים שהם מכירים ואותם הם מחכים לשיר ביחד עמה. אבל היא לא הגיעה רק לרצותם. היא הגיעה גם כדי לנסות חומר חדש. הסיטואציה הזו הייתה יכולה להפוך את כל ההופעה לגרועה פי כמה, אבל המציאות היתה שונה.

אומנם היה מאוד מביך, ואומנם ספרון שרדה רק בקושי את פגעי הזמן, ונראתה כאילו הגיעה הישר ממשרתה מאחורי הקופה של הסופרמרקט ב-Llanddewi Brefi, אך היא ושאר חבריה ללהקה לא ויתרו. בדומה לחברי נבחרת מזחלות השלג הג׳מייקנית מאולימפיאדת החורף, כל הסיכויים היו נגדם, אך הם התמידו ולאט לאט זכו באהדת הקהל. המפנה הגיע כשנינגו את "Drop Dead Gorgeous", שגם גרסת מחשב-העל של אפליקציית זיהוי השירים ״שאזאם״ לא מבדילה בינו לבין "Ready to Go". הקהל נזכר שלחבורת הוואן-היט-וונדר הזו היה שיר מוכר נוסף והם התחילו להתמסר לנעשה על הבמה.

הווליום עדיין היה מחריש אוזניים ללא הצדקה, הנגינה עדיין הייתה חלשה להפליא, הסולנית עדיין הייתה מביכה יותר מפוליטיקאי ישראלי לפני בחירות, אבל ההופעה הזו התחילה לקבל צורה של ממש לאחר כחצי שעה. הקהל התחיל לקפוץ והכל היה מוכן לקראת הלהיט הגדול ההוא. וכשהוא הגיע ה"בארבי" התפוצץ. ובכן, בערך, כי כל כך מעט אנשים לא יכולים "לפוצץ" את ה"בארבי" גם אם הם ממש מחוייבים למעשה. והם לא היו. הם בסך הכל רצו להיזכר בלהיט כיפי שהם שמעו כמה מאות פעמים לפני כמעט עשרים שנים.

אחת מהנשים שבכל זאת הגיעה אמש ובכל זאת נראתה מהצד כניהנת הייתה חן יאני, שביצעה לאחרונה קאבר  ל-"Drop Dead Gorgeous" (מגניב להפליא). בדרך כלל אני לא מציין אנשים מתוך הקהל, אבל קשה שלא לשים לב למישהי כמוה. הסולנית הנוכחית של ״המחשפות״(הן שינו קצת את השם) גרמה לי להיזכר אוטומטית בסולנית המקורית של הלהקה, שאם הייתה חיה היום, בטח גם הייתה מגיעה ונהנית, בהפוך-על-הפוך, מההופעה אמש, איכשהו.

חשבתי עליה בזמן שכולם קפצו למילים המביכות של אותו להיט מביך, שבסך הכל עשה אמש לכמה עשרות אנשים טוב על הלב, במיוחד כשהאוזניים שלהם צלצלו בלי הפסקה ובלי מנוחה. כשספרון, הסולנית של "ריפבליקה", שרה את המילים הסתמיות של "Ready to Go", חשבתי על ״קוצים של פחד״ עם קטעים בלתי נשכחים כ-״אומרים שבבוקר הכל מסתדר, זה אותו הסיוט רק עכשיו אתה ער והשמש היא פצע גדול שבוער״. זה שיר הרבה פחות שמח וכיפי מלהיטים בודדים של להקות סתמיות שקיימות בעיקר כדי לדגדג את בלוטות הנוסטלגיה, אבל הוא גם מזכיר שבאותה התקופה היו גם אמנים שיצרו מוזיקה באמת נפלאה.