שנות השישים, או הסיקסטיז כמו שאנחנו אוהבים לקרוא להם, נראים כמו פנטזיה אחת גדולה למי שלא נולד שם. לאנשים שנולדו כמה עשורים אחרי שנגמר קיץ האהבה, הסיקסטיז מוגדרים בדיוק מזוקק על ידי שלושה שירים – "All you Need is Love" החולמני של הביטלס, "Blowin' in the Wind" המחאתי של דילן ו-"White Rabbit" של ג'פרסון איירפליין, האחרון הוא ככל הנראה שיר הטריפים האולטימטיבי.
חבל שלא נותר בהם יותר מהקסם
"הוט טונה", או "טונה חמה" אם תרצו, היא להקה שקמה בסוף שנות השישים, כלהקת "ספין-אוף" של אותה להקת סיקסטיז מופלאה. כמה חבל שלא נותר בה שום דבר מהקסם המסתורי של אותה להקת סיקסטיז מופלאה.
52 שנים אחרי שהתחילו לעבוד יחד, יורמה קאוקונן וג'ק קאסדי הגיעו לרדינג 3 בנמל תל-אביב כדי להראות לקהל הישראלי שעדיין יש להם את זה. השאלה היא מה יש להם? הלהקה מתבססת על שירי "רוטס" אמריקנים כבדים, כאלה שאפשר היה לשמוע לפני ארבעים שנה בהופעות של הגרי יטפול דד ועם החומרים הנכונים בגוף אפשר היה גם ליהנות מהם.
הבלוז שלהם נהדר, אבל חוזר על עצמו. קאוקונן (שחגג 70 אמש) הוא כבר לא הגיטריסט הגדול שהיה פעם. לזכותו רשום שהוא חלק ממהפכת הסאונד של סן פרנסיסקו (יחד עם ארתור לי, ג'רי גרסייה וסליי סטון), אבל כיום הוא נראה לא רלוונטי יותר כמבצע, אלא יותר כפיסת היסטוריה מהלכת.
_c.jpg)
קאסידי, עוד פיסת היסטוריה מהלכת, כזאת שניגנה עם ג'ימי הנדריקס, ג'ו אנד דה פיש ודיוויד קרוסבי, נראה כמו קלישאת רוקנ'רול מזדקנת. ז'קט עור, משקפי שמש וגיטרת בס עם צוואר אימתני. שיתוף הפעולה שלו עם קאוקונן מושלם, אבל זה לא מספיק.
הנוסטלגיה גוברת על הרלוונטיות
גם בעולם המוזיקה של 2010 יש עוד מקום לבלוז גס ולצלילים פסיכדליים, אבל איפשהו בדרך הנוסטלגיה גוברת על הרלוונטיות. לשמוע סולו של עשר דקות סטייל ג'רי גרסיה (Know Your Rider) או קפטן ביפהרט ("Ode for Billy Dean") זה נחמד ללהקת בארים מגניבה, אבל דווקא מאגדות רוק עם יותר מחמישים שנה על הבמות ציפינו ליותר.
לעתים בין המעברים זרקו לנו הטונות כמה צלילים משירים מוכרים (Eyesight to the Blind, Sunshine of you Love), אבל מדובר היה רק בטיזרים. בסופו של דבר הייתה מסיבת יום הולדת נחמדה לקאוקונן, שקיבל הרבה פידבק מהקהל, שכלל בעיקר ילדים לצד הוריהם, שטפטפו אסיד לצלילי הבאס של קאסידי ב-White Rabbit לפני ארבעים שנה.
_c.jpg)