"בין קירות ביתי", האלבום השלישי מבית מדרשו של "הפרויקט" של עידן רייכל נשמע כמו האלבום שהייתם לוקחים אתכם לאי בודד. לא בגלל שהוא האלבום שאתם הכי אוהבים, אלא בגלל שהוא גם יזכיר לכם את הבית וגם יכיר לכם פיסות מהעולם. "בית". איזו מילה טעונה. בעידן שאנו חיים בו כבר קשה לה להחזיק את שלל המשמעויות הנתלות בה. איפה הבית שלנו? בדירה הסטנדרטית? בכרטיס האשראי? בנבכי הרשת? הבית של עידן רייכל, קירות ביתו, הוא בתוך ראשו, בתודעה, במוזיקה שהוא יוצר. קיר אחד פסנתר, קיר שני גיטרה, עליהם תלויים שירים. הבית שיקים לכם האלבום הזה על האי הבודד הוא אתם, מורכב מסך כל הצלילים ששמעתם, המראות שראיתם, החוויות שחוויתם.
עידן רייכל (עם חבריו החדשים ל"פרויקט") לוקח אותנו באלבום הזה למסע הפרטי שלו, שבו הבית המוזיקלי הולך איתו לכל אשר יפנה - אפריקה, דרום אמריקה, אוסטרליה, אפילו אירופה. הבית שלו הוא הנפש, שלובשת צורה, למשל, בלחן המדהים של שיר הנושא, שנשמע כמו השירים הכי הכי יפים של יאיר רוזנבלום, יוסף הדר ומוני אמריליו. הכוח העצום שטמון ברייכל הוא היכולת שלו להיות גם קוסמופוליטי וגם בשר מבשרה של הארץ הזו, של נופיה, של ערכיה, אבן דרך (כן, כן) בתולדות המוזיקה המקומית. קו דק, עדין ויפהפה, בעל ניחוח של ארצות רחוקות, מחבר בין השירים המתורגמים של "הדודאים" ו"הפרברים", דרך מתי כספי ושם טוב לוי, "האישה שאתי" של דויד ברוזה, ועד לרייכל. הו, המרחקים.
"מי הנהר" שזורמים כאן כימי חיינו הם בו-זמנית המים של הירדן, האשדות השוצפים של הזמבזי, הנחש המתפתל של האמזונס. הדואליות בין כאן לשם הופכת את רייכל לנגיש מאוד מצד אחד - לאהוב הקהל, לשגריר בעולם, לקלאסיקון. ומצד שני, כשהבית הוא העולם, המוזיקה עצמה והתודעה, אתה חופשי לנצח. ורייכל, ציפור חופשייה בכלוב של צלילים, נולד כדי לזמר לנו את הפרדוקס הזה, כדי שנרגיש בו זמנית "אנחנו העולם" ותמיד נזכור כמה אנחנו רחוקים. כמה אנחנו רוצים לחזור הביתה לשירים כמו "שב" שובה הלב, ששרה כאן מאיה אברהם, אותה אברהם שכבר הילכה בעבר קסמים ב"פרויקט" ב"מכל האהבות".
אולי זה מקרה אבל השירים היפים ביותר באלבום הזה הם אלו שרייכל הוא שר בעצמו, והוא שר אותם מצוין. כי מתחת לכלי המיתר, כלי הקשת, הגיטרות, העיבודים המרהיבים והעושר הצלילי, מתחת לכל אלה נשאר החיבור בין מלודיה משובחת לשירה אמיתית, קרובה, כחיבור מנצח. הלחן של "חלומות של אחרים" הוא בית ספר לאיך מייצרים רגש בעזרת מנגינה, תחושה כל כך חזקה, עד שאתה מרגיש אותה בבטן, מזדחלת משם במעלה הגב וכובשת אותך. המילים גורמות לך לחשוב. וזה לא מעט. השיר הזה, לבדו, מספיק כדי שיהיה שווה לרכוש את האלבום. "הכל עובר" הוא תוספת נעימה בפני עצמה, עם "טוב שרק נשארנו יחד / וטוב שיש לנו עם מי לספר".
מיד אחריו מגיע "Odjus Fitxadu" ששרה מיירה אנדראדה ובבת אחת זה מרגיש כמו גל קוסטה שרה אנטוניו קרלוס ז'ובים, עם הגיטרות של אייל הלר, שבונות לשיר הזה בית של קבע ברשימות השידור של יום שישי אחר הצהריים. אמיר דדון ב"שאריות של החיים" ואילן דמתי ב"רוב השעות" מביאים איתם לאלבום הזה רגעים של התכוונות, עדנה וקסם. ה "רעעעש" וה"פעעעם" של דדון עוד יהיה קאלט. הצרידות הגרובית של דמתי עוד תרקיד אולמות מעבר לים. וכששמעון בוסקילה פותח את "מנהאר אללי משיתי" המרוקאי, גם בלי להבין על מה הוא שר (מה לעשות, נשארו עוד כמה "פרידמנים" שלא דוברים את הניב) הלב נצבט כשהוא מגיע ל"יא מאמא", שעובד בכל שפה.
"בין קירות ביתי" של עידן רייכל ו"הפרויקט" המתחדש שלו הוא אלבום נהדר. הרדיו יחגוג עליו, מההארד-קור של הפלייליסט ועד תוכניות מוזיקת עולם כמו "הכל זורם" של דובי לנץ. כולם רוצים לגעת בפלא, לחבק את הילד. הילד שכתב "וכל חייו הולכים בדרך מפותלת / מיום בואו עד יום לכתו". האלבום הזה, על שלל זמריו המקומיים והמוקלטים מעבר לים, מציב את רייכל, שוב, באופק אחר לעומת שאר המוזיקה שנעשית היום בארץ. אופק שהוא כולו, בהפוך-על-הפוך, נקודת אמצע יציבה, מבוססת, מקום שממנו הוא יצליח לדבר לכולם. אם היה אפשר להצביע עבורו בבחירות לממשלת האי הבודד בטח הייתם משלשלים את הפתק.