אלאניס מוריסט בהיכל נוקיה

אלאניס מוריסט בהופעה (צילום: אורית פניני) — מערבולת של רגשות. אלאניס מוריסט בהיכל נוקיה|צילום: אורית פניני

זה קורה לפעמים נדירות, גם למבקרי מוזיקה ציניקנים כמוני, שהדעה על ההופעה שהם רואים משתנה תוך כדי המופע עצמו. כי לפעמים זה לא רק המוזיקה, לפעמים זה לא רק השואו, לפעמים זה לא רק הסאונד - לפעמים יש איזו סינרגיה באוויר שמוציאה אותך החוצה מרחף על אדי הצלילים האחרונים, מנסה להיזכר מה כל כך הפריע לך בהופעה כשהיא רק התחילה. זה בדיוק מה שקרה אתמול בהופעה של אלאניס מוריסט. היכל נוקיה לבש חג והתמלא עד אפס מקום בשביל אמנית בינלאומית ענקית ומבוקשת, שסגרה את סיבוב ההופעות הארוך של 2012 בארץ הקודש, על אפם וחמתם של הארגונים הפרו-פלסטיניים שקראו לזמרת לבטל את ביקורה בארץ.

בלי מניירות, בלי פוזה

אז אלאניס הגיעה במלוא תפארתה. כלומר, אם תפארתה זה חולצה מנומרת סטייל שוק עלייה, מכנסי עור צמודים שעברו לא מעט כביסה מאז שהיו לגיטימיים בניינטיז וגיטרה מנצנצת שנגנבה מהארון של אלטון ג'ון. בדיעבד, ההופעה החיצונית הצנועה סימלה את כל מה שהיה טוב בהופעה הזאת. ניסו להדביק לה אג'נדה כלשהי בניינטיז. משהו עם נשים חזקות, דור ה-X ועוד כל מיני שטויות כאלה. למזלנו, היא לא הסכימה שידביקו לה תוויות ונשארה אמיתית לדבר היחיד שחשוב אצלה - המוזיקה. אין לאלאניס מניירות של כוכבת פופ, אין לה פוזה של פאנק-רוקרית ובטח שאין לה פסאדו-גלאם מזדקן ומביך סטייל מדונה.

ובכל זאת, התחלת ההופעה חרקה, בעיקר בגלל הסאונד. דמיינו לכם שאתם נוסעים בכביש הערבה ומחפשים קליטה ברדיו, ולבסוף מוצאים איזו תחנת AM ישנה עם צליל רחוק וסטטי, משמיעה שיר שאתם מאוד אוהבים, אז אתם נשארים לשמוע אותו למרות הצליל המחורבן, ושרים בהתלהבות. ככה נשמעו כל השירים הרוקיסטיים בהופעה. ראוי לציין שבעיות הסאונד לא קשורות למיקום. היכל נוקיה הוא ככל הנראה המקום המתאים ביותר להופעות מסוג זה - בוודאי שבתקופת החורף - ומי שהזדמן לו להיות בהופעות אחרות במקום יודע שגם האקוסטיקה הטובה במקום עושה את שלה לרוב. בהמשך הסאונד לא הסתדר, אבל פשוט התרגלנו. בשירים המוכרים זה פחות הפריע, כי כל הקהל הצטרף לשירה, אבל בשירים הפחות מפורסמים זה בלט כאשר היה מאוד קשה ליהנות מהקול הנדיר והשמור של אלאניס.

“You’re from Tel-Aviv”

בשיר השמיני (וחצי) בהופעה, "So Pure", אלאניס התחילה את סיפור האהבה שלה עם הקהל המקומי, כששינתה את השורה “You’re from New York” ל-“You’re from Tel-Aviv” (כפי שהיא עשתה בכל עיר בה הופיעה). בימים של אחרי הכ"ט בנובמבר הפלסטיני ומבצע "עמוד ענן", זה הרגיש קצת כמו יום העצמאות. בהמשך אלאניס עוד תהגג על כך שהיא כל כך שמחה שהיא מסיימת את סיבוב ההופעות דווקא פה (מה שהיא הייתה אומרת בכל מקום בו היא הייתה מסיימת את סיבוב ההופעות) וקינחה בכך ש"אמריקה וקנדה תמיד יתמכו בכם". כי כן, היא נבחרה להיות הדוברת של מדינות צפון אמריקה. ובכל זאת, ליטוף האגו המענג היה קצר ותמציתי, ולא נמשך לנאום דרמטי ומביך כפי שעשתה מדונה ברמת גן לפני כחצי שנה.

והייתה גם מוזיקה. וכשהיא הייתה טובה, היא הייתה הכי טובה שאפשר. קחו לדוגמה את "Ironic", שיר מאוס, טחון ולעוס, אבל כשאלאניס התחילה לסלסל את הפתיחה המפורסמת שלו והעבירה את המיקרופון בקהל, אפשר היה לשמוע את החשמל באוויר. הקהל (רובו ככולו נשים שהיו טינאייג'ריות בניינטיז) שר כאיש אחד. פתאום האקוסטיקה של נוקיה הפכה ליתרון מנצח.

חיוך המפוחית

שיא ההופעה הגיע בשני ההדרנים שלו. הראשון כלל שלושה שירים אקוסטיים חלקית, כאשר הלהקה מנגנת בישיבה, ואלאניס יושבת חמושה במיקרופון והרמוניקה על כיסא בר גבוה. "Empathy", שאלאניס ציינה שהיא מבצעת אותו בפעם הראשונה בהופעה כאן בישראל בהחלט הצליח לרגש, ואחריו הלהיט הענק “Hand in My Pocket” שהצליח לסחוף איתו את כל נוקיה. הנגינה על המפוחית של אלאניס בשיר הזה פשוט מהפנטת.

התמזל מזלי בחיים לראות מקרוב מאוד את בוב דילן, ניל יאנג וברוס ספרינסטין מנגנים במפוחית - אבל אף אחד מהם לא הצליח לחייך תוך כדי. החיוך של אלאניס פשוט מדבק, ואולי גם יש קשר לעובדה שבמשך כל הרשימה הזאת אני ממשיך לקרוא לה בפשטות "אלאניס", כאילו החיוך שלה הפריד בינינו איזושהי מחיצה שאמורה להיות בין סופרסטארית לקהל שלה. קצת כמו ששלום חנוך הוא פשוט "שלום".

ואז הגיע “Your House” - שיא המופע כנראה. השיר שהיה רצועה נסתרת באלבום הגדול ההוא מ-1995, בוצע א-קפאלה על ידי אלאניס, כאשר כל הקהל מצטרף אליה. בשלב זה, ההתרגשות על הפנים שלה הייתה אמיתית לגמרי, היא באמת לא האמינה שהיא תגיע אחרי כל כך הרבה שנים למידל איסט ותראה כמה עדיין אוהבים אותה פה.

להדרן השני אלאניס חוזרת עם הלהיט “Thank You”, ואיתו חזר גם הסאונד המחורבן. ואז הבנתי שלאף אחד לא אכפת, כולל לי עצמי. אלאניס שיחקה את אלוהים בסרט "דוגמה" של קווין סמית', ואתמול, עם הבמה הצנועה שלה, והשיער הארוך-תמיד שלה, היא הצליחה לסחוף אלפי ישראלים לתוך מערבולת של רגשות, בלי להסתכל לצדדים ולהבין שמישהו גנב להם המון כסף על הכרטיסים והחזיר להם בסאונד של מתנ"ס אזורי. אלוהים עובדת בדרכים נסתרות.

>> צפו בקטעים מהמופע של אלאניס מוריסט