רג'ינה ספקטור התחילה בשיא, ואז לאט לאט הגבירה

נקודת השיא בהופעה של רג'ינה ספקטור, אמש בקיסריה, הייתה מבחינתי דווקא בהתחלה. ספקטור עלתה לבמה ועמדה דקות ארוכות, נבוכה ומחייכת, מופתעת מגודל האהבה שהקהל הישראלי העניק לה. היא עמדה שם כמו ילדה מבויישת בטקס סיום של בית ספר ולא כמו זמרת בעלת שם עולמי עם ארבעה אלבומים מצליחים. כששככו מעט מחיאות הכפיים, היא התחילה לשיר את "Ain't no Cover", לבד, אקפלה – נוקשת באצבע על המיקרופון כדי להחזיק קצב. וזהו זה. וזה כל מה שאפשר היה לבקש.

אמנים כאלה, שלעולם מרגישים שחובת ההוכחה מוטלת עדיין על כתפיהם - הקהל שלהם ילך אחריהם באש ובמים. ספקטור לא הייתה צריכה לעשות יותר מדי אתמול, חוץ מלהגיע, והיא לא רק הגיעה, אלא גם שרה בעברית את "הליכה לקיסריה", כדי להחזיר מעט לקהל הזה, שאוהב אותה כל כך. אחרי השיר השלישי היא סיפרה שזה "המקום העתיק ביותר שהופיעה בו מימיה" ושהיא כנראה "פאקינג לאקי". מי שלא בא מאוהב, בנקודה הזו בוודאי התאהב בה לגמרי.

רג'ינה ספקטור - "הליכה לקיסריה"

זו לא הייתה הופעה מסעירה. בוודאי לא עוצרת נשימה כמו הופעתה הקודמת ב"בארבי", אבל ספקטור היא זמרת נדירה ופסנתרנית מחוננת. אני מניחה שהקהל השבוי, שמילא אתמול את האמפי, היה נהנה מהופעה שלה בכל מקום ועם כל רשימת שירים. אם התרגלנו כבר לאפקטים, רקדנים, מפגני תאורה ומסכים מרשימים בהופעות מחו"ל המגיעות לארץ, או רכבת אורחים בלתי נגמרת בהופעות מקומיות, לא היו שם אף אחד מאלה. רק בחורה ליד פסנתר וכשרון ענקי.

רג'ינה ספקטור היא ללא ספק דיסוננס. היא האמנית היחידה שאני מכירה שמחזיקה ביכולות וירטואוזיות מרשימות כל כך - קואורדינציה וחוש קצב נדירים, טקסטים יצירתיים להפליא, מלאים ברעיונות מקוריים כל כך שכאילו נרשמו מפיהם של ילדי גן, קול גמיש ועשיר בגוונים, ועל אף כל אלה, עדיין לא מרגישה לגמרי שייכת לשם, לבמה הגדולה. בשמלה לא אופנתית ונעליים שטוחות, בשיער לא עשוי, שניסתה לאלף בשתי סיכות, היא אנושית וקרובה יותר מכל אחת אחרת עם סטייליסט וחסך בפחמימות. היא כנה עד דמעות ודומה לך עד כאב. כשהלב שלה נשבר, לא הייתה ברירה אלא להאמין לה. וכשהיא קשקשה בעברית שבורה, אי אפשר היה שלא לחייך".

הלהקה המלווה לעומת זאת, גרמה לי לזוז מעט באי נוחות בכיסא. המתופף, נגן מוכשר לכל הדעות, קיבל באמפי קיסריה סאונד קשה ורוקיסטי, שלא כל כך התאים לאווירה או למנגינות המתפתלות והעדינות של ספקטור, היה שם נגן קלידים שרוב הזמן שכחנו מקיומו ונגן הצ'לו הישראלי - יועד ניר המצוין, שהפליא לנגן, אבל משום מה נותר לשבת, כמו חבריו, בחושך מוחלט במשך כל ההופעה, בעוד שהספוט היחיד על הבמה, לאורך כל הערב, היה על הזמרת. זה הפך מעט מביך כשבמאי המצלמות האחראי על המסכים ניסה לצלם גם את הנגנים, והמסכים הראו, ובכן, חושך. אצל מוזיקאים מחוננים כמו ספקטור, בהחלט מצופה למצוא סיירת מובחרת של נגנים, שגם זוכה לכבוד ולתצוגת תכלית מעט יותר מעניינת מזאת. אבל ניחא.

הדואט היפה "Call Them Brothers" בוצע כמו במקור, ברגישות ובדיוק, עם בעלה - ג'ק דישל, שכתב איתה את השיר. ב"Ballad of a Politician" כל העיניים ננעצו בגב של אהוד ברק שישב בקהל. לא נעים. ב-"The Prayer of François Villon"" נזכרנו שאנחנו הכי אוהבים אותה ככה, לבד עם הפסנתר.

26 שירים כולל הדרן - רשימה לא ארוכה מדי - וביניהם "Eet" המתוק ו"Sailor Song" הכיפי, "Ode to Divorce" המרגש ו"Samson" המושלם. רג'ינה ספקטור יודעת לכתוב שירים יפים כל כך והיא יודעת לשיר אותם כמו שאף אחת אחרת לא יכולה. אתמול בערב בקיסריה, היא לא ניסתה לעשות שום דבר אחר.

הציניקנים יגידו שהיא התמסחרה, שהיא הפכה מתוקה מדי. אני חושבת שההופעה אתמול הבהירה סופית דבר אחד ויחיד - רג'ינה ספקטור לא מנסה למצוא חן בעיני אף אחד. היא לא מנסה להיות אף אחת חוץ מלבדה והיא תמשיך לכתוב שירים משונים על שיניים וסירות משוטים או בלדות יפהפיות של אהבה, כי זה כנראה מה שספקטור רוצה לעשות. וזה, חברים, מה שהופך אותנו ל"פאקינג לאקי".

צפו בקטעים מהמופע

(צולמו על ידי מעריצים בקהל)

Don't Leave Me (Ne Me Quitte Pas


 All The Rowboats


Call Them Brothers


On The Radio


 Eet live


Ballad Of A Politician


Dance Anthem