כאלה הם החיים: אנחנו מתכוונים למשהו אחד ויוצא לנו משהו שונה לגמרי. אפרת גוש, אני משער, הייתה אמורה להיות תגובה ישראלית הולמת לאיימי ווינהאוס. אשה צעירה ומבולבלת, סקסית ומגניבה, ששתתה קצת יותר מדי אלכוהול, שידעה קצת יותר מדי גברים, שניפצה לעצמה קצת יותר מדי את הלב, שהגבולות שלה ברורים בערך כמו הסדינים שלה בבוקר, ושמוהלת את הוויסקי שלה בקברט, עם קצת ג'ז, תשים לי שוט של רוק ותערבב לי עם סול, במחווה מעודכנת ומכוונת לשנות ה-60'.
טוב, אז זה לא. כלומר, זה כן. גם כן. גם כן ווינהאוס. האי.פי הטרי של אפרת גוש, שישה שירים, 23 דקות בסך הכל, מתעתע. בעיקר מתעתע. במיוחד מתעתע. הוא בדיוק מה שהוא לא. פגום. מבריק. שגוי. מטורלל. מושך להתאהב וצורח עד כאב ראש.
התל אביביות כפי שהיא באמת
תחת צליל עמוס לעייפה שברא תמיר מוסקט, בגאונות השוכנת סמוך לטירוף, הוא משרטט בצורה מושלמת את התל אביביות כפי שהיא באמת, על שטחיותה, נפיחותה, ריקנותה, עצבותה, בדידותה, החיות שבה. הוא, בכל מקרה, מכל כיוון, בדרכה שלה, בברכיה, בירכיה, בשדיה, בפה הגדול שהיא פוערת, בשירים שעל עצמה היא מחברת, אפרת גוש. ובמלים אחרות: מה זה היה, לכל הרוחות?
אחרי 23 דקות ושישה שירים תכירו את אפרת גוש טוב יותר משהכרתם אותה מעולם. היא מתחילה לבד ("אה אה אה אהבה" הממכר), ממשיכה להלך ברוטשילד, בואכה הבימה, אחרי ליל אהבים ושתייה ("מצעד הגאווה", ממש לא מה שאתם חושבים), מרמזת, בשיר שיצמרר כל אשה, לסרטן השד ("ממחר דף חדש"), מבצעת מחווה סוערת, ספק פרודיה, על גבול החרפה, ל"מגדלור" הקלאסי של אלמגור ווילנסקי, מרביצה איתו "בום טראח" (זה בדיוק מה שאתם מתארים לעצמכם), ומסכמת את יחסיה המורכבים עם בורא עולם ב"אמן", החותם, אופס, זה נגמר, רגע, מה היה לנו פה.
מצאה את הנוסחה הנכונה: להיות בלתי צפויה
גוש, מתאמצת מדי (אבל עם הרבה הומור עצמי), רגשנית לעייפה (אבל עם אמת וכנות ואומץ לב יוצא דופן), מצאה, כך נדמה, את הנוסחה הנכונה: להיות בלתי צפויה. להגדיל במקום לשמור על חרישיות. לבקר במגרשים עוינים לקול שלה גם אם זה יצרום. להיות, בקיצור, נאמנה לעצמה. מסופקת מהיצרים שלה. לשמור על חוש הומור בריא. לא לעדן. לא לוותר. לא להתחנף. לא לברוח ממי שהיא באמת. או שכן.
מקסים לגלות את הרמזים שהכותבת גוש שותלת עבור הזמרת אפרת. לא בטוח שהזמרת אפרת תמיד קולטת את מה שגוש הכותבת ניסתה לומר לה. אבל אפשר להניח שיותר מדי חומרים מטשטשים את ההכרה, ואם כבר דפקתי לעצמי את החיים אז למה לא לצעוד אל התהום ולקפוץ מטה עם שמלה מתנפנפת ברוח, העיקר שארגיש כמו מרילין מונרו רגע לפני החשכה.
תודה, אפרת
"לא אחד אני בוחרת / מעכשיו אהיה מופקרת" הוא צירוף מלים נדיר שכזה, שמסביר מי בעצם נמצאת שם, מאחורי המסכה. וגם "כשהקרקע נשמטת / נשארים הגבהים", המלים האחרונות באלבום המקסים הזה, במכתב, ספק מונולוג, אולי וידוי, בינה לבין אלוהיה, האהבה הראשונה באמת. בסוף, החיים הם צירוף של כל השטויות שעשינו, הטעיות שחווינו, החוכמה שפספסנו. הם אנחנו. שלנו. ושלנו בלבד. תודה, אפרת.
אפרת גוש - "אה אה אה אהבה". אן.אמ.סי יונייטד. 23 ד'
>> מייק פאטון של "מונדו קיין" הוא איש הרנסאנס המודרני של המוזיקה העולמית
