באחת מהתהיות הקיומיות החשובות ממש של בני דורי, שאלתי את עצמי אם העובדה שאני סולדת מפסטיבלים של מוזיקה אלקטרונית קשורה לזה שאני מתקרבת למחצית הלא טובה של גילאי העשרים. בגלל שקיץ עכשיו ויש כמות מוגבלת מאוד של התקפי חרדה שאני יכולה לשאת באקלים הזה, עניתי לעצמי שלא. העובדה שאני מזרחית עם קומפלקסים מאוד ספציפיים של היגיינה דווקא כן קשורה, אבל לא רק על זה נשען המניפסט שלי נגד פסטיבלים. צפיפות, תורים ארוכים, סטיקלייטים, חיבוקים רנדומליים ומחירים מופקעים - לא חסרים דברים מבעיתים בפסטיבלים. במקום שבו מרכזים אנשים עם צמידי בד שיישארו עליהם הרבה אחרי שהפסטיבל נגמר, בהכרח יקרו דברים בלתי נסבלים. אלו הם חוקי הטבע.
ובכל זאת, אותה חרדת גיל ממקודם גרמה לי להיזכר באחד מהטיולים סביב העולם שלי דרך היוטיוב. נתקלתי אז בוידאו ממסיבת ספינה ב"אוף סונאר" (נגיע לזה) של ג'ון טאלבוט ומאז החלטתי שאפליג גם אני, על הדמיון שבו אני אחת מאותן אירופאיות סמוקות שמש שמחזיקות מניפה ממותגת בצד ימין ולסת נעולה בצד שמאל. בינתיים השנים חלפו, התאהבתי ושנאתי את ברלין, הזדכיתי על מעמדי כבליינית מקצועית ועדיין לא נסעתי ל"סונאר" עד שהחלטתי שהשנה היא השנה. נסענו בקבוצה של ארבע בנות לפסטיבל וחזרנו ממנו כשלא שיחזרנו ולו פעם אחת את הסצנה באוטו מהקליפ ל"איירוניק" של אלאניס מוריסט (האם זה ~לא~ נשמע כמו הדבר הכי כיפי בעולם? כל אחת פאקינג מקבלת תסרוקת שונה אך דומה), אבל כן קנינו את כל רשת "טייגר" וגם הכרנו את חרא, בחורה שגם קוראים לה באמת ככה וגם פתחה ברז בירה בקומבינה לכולם. הגענו בשנה ה-24 ל"סונאר" ונחשו מה, גם בשנה ה-25 אנחנו מתכננות להיות.
בברצלונה יש בסך הכול שתי אטרקציות לאורך השנה. אחת מהן היא ה"סונאר", השנייה היא ה"פרימוורה" והשלישית היא להעמיד פנים שאת הצלע הרביעית והמפתיעה ב"ויקי כריסטינה ברצלונה" ופנלופה, סקרלט ורבקה כולן מתו בתאונה סודית ומחרידה ורק את שם כדי לנחם את חוויאר. בעוד ש"פרימוורה" מתקיים בתחילת חודש יוני ומתפקד כמוקד העלייה לרגל של היפסטרי פיצ'פורק (כן, זה עדיין דבר), ב"סונאר" מחכים בסבלנות שאבק הריבוק קלאסיק של ה"פרימוורה" ישקע כדי להתחיל להרים. הפסטיבל מתקיים מדי שנה ולמשך שלושה ימים בשני לוקיישנים שונים אך קבועים כשהוא מתחלק ליום ("Sonar by day") ולילה (אני יודעת שאתם יודעים).
אם ב"פרימוורה" מכוונים לאנשי האינדי, ב"סונאר" מכוונים ספציפית לאנשים שהם יפים וחמודים מתל אביב, כנראה מהדרום שלה, שאולי ואולי לא עובדים במאקו. בזכות הכוח שניתן לי על ידי מגמת 3 יח"ל במתמטיקה, אפשר לומר שה"סונאר" מספק כ-30% של הופעות אינדי והיפ הופ ו-70% תקלוטים של די ג'ייז. בגזרת ההופעות, השמות שתראו ב"סונאר" הם בפירוש לא גדולים כמו פרנק אושן שהוביל את הליין אפ ב"פרימוורה" (וביטל) אלא יותר כמו ארל סוויטשירט (שגם ביטל). אז מה המסקנה שלמדנו מזה? שאי אפשר לסמוך על חבורת Odd Future בכל מקרה אז למה לנסות. ל"סונאר" יש מספיק אסים בשרוול ולמרות שהביטול של ארל והחלפתו ב-Father, אמן בסדר גודל קטן בהרבה, הליין אפ התהדר בשמות כמו אנדרסון פאאק ודה לה סול כך שקשה להתלונן. גם ליין אפ הופעות האינדי הוא לא משהו להתבייש בו והוא כלל שמות ותיקים ומוכרים כמו ליטל דרגון ות'אנדרקאט לצד שמות פראש לחלוטין כמו פרינסס נוקיה ונדיה רוז. הופעות כאלו משובצות לאורך כל הפסטיבל ולמרות חיבתי ארוכת השנים למרתון רחבות מדי ג'יי לדי ג'יי, הפוגות כאלו זה בדיוק מה שהופך את הפסטיבל הזה ליותר מפסטיבל גנרי למוזיקה אלקטרונית אלא לחוויה מוזיקלית שלמה ומעניינת בהרבה.
אז הדי ג'ייז, מה איתם? ל"סונאר" יש את היכולת והמעמד להביא את האגדיים ביותר בעודם חיים והם בהחלט עושים את זה אבל הדגש כולו על מוזיקת האוס טהורה. ב"סונאר" מבינים עם מה הם משחקים - מדובר בחלק מבורך באירופה שבו שמש היא לא מיתוס והיא אפילו טורחת לשקוע רק ב-22:00 ואפילו יש ים וכשיש כזה קיץ בשמיים ובלב, אף אחד לא רוצה לשמוע עכשיו ברזלים נחבטים זה בזה. גם כשהליין אפ מציע תקלוטים של טכנו ודיפ האוס, הסטים המרכזיים שייכים לדי ג'ייז שמחזירים את ההאוס להאוס. ובכל מקרה, גם אם אתם טכנואידים מושבעים, אני מתקשה להאמין שחובב מוזיקה באשר היא יתבאס לגלות ש"מאסטרס אט וורק" מנגנים סט של שש שעות ושדריק קרטר מנגן בחרבה הסמוכה. ככה מצאתי את עצמי מתהלכת בין הרחבות של ה"סונאר" כשבחלל אחד נקלעתי במקרה לפתיחת הופעה רצחנית של "ג'סטיס" בדרך לסט של דפני והאני כשברחבה לא רחוקה משם, ניקולס ג'אר מנגן. זאת גרסת הקלאבינג לילד בחנות ממתקים ובשני המקרים הלסתות לא מתפקדות כפי שאלוהים תכנן שהן יתפקדו.
חוץ מהמוזיקה, מהכוחות המניעים הגדולים ביותר בעולם (כן לפני אהבה, לא לפני כסף), ה"סונאר" הוא למעשה לונה פארק למבוגרים. בניגוד ללונה פארק, המחיר דווקא לא מופקע והתורים לא נוראיים. החלל בפסטיבל כל כך עצום ורחב יריעה, שהוא מאפשר לכם להסתובב שם במשך שלושה ימים מבלי שתרגישו מהי צפיפות אמיתית וחבל, היו חתיכים. חלק מהבמות נמצאות בחלל מקורה וחלקן נמצאות בחוץ, ובין לבין יש עשרות דרכים לבזבז עליהן את הסטלה שלכם - חדר מראות, אוהל תלת מימד חללי, דוכן חינמי לבדיקת סמים כולל פירוט מלא של המרכיבים ואופן השפעתם וכמובן, מכוניות מתנגשות. אם אי פעם אלקה באובייקטופיליה (התאהבות בחפצים), זה יקרה עם עם המגרש הזה ואם יאלצו אותי לבחור, אני עם הכחולה ואין לי עוד מלבדה. זה כיף וזה כואב בדיוק כמו שזה נשמע, אגב.
כדי שבאמת לא תצטרכו להרגיש ולו לרגע כמו אנשים מבוגרים ואחראיים, ב"סונאר" מתעקשים שגם תימנעו מהתעסקות עם כסף. במקום פזורות עשרות עמדות הטענה בהן אתם מטעינים את הצמיד שניתן לכם בפתיחת הפסטיבל בכסף ואיתו, ואיתו בלבד, אתם יכולים להזמין בבר. האינטראקציה עם הברמנים מצומצמת לידי משפט אחד - אתם מזמינים, הם מחייבים. תחויבו על ידי הצמדת מכשיר אל הצמיד שלכם כשהברמנים מקפידים להציג בפניכם מיד את היתרה שנותרה לכם ולא, אין צורך בטיפ. בניגוד למה שקורה בדרך כלל בפסטיבלים, מחירי האלכוהול יותר מסבירים (5 יורו לחצי ליטר בירה, 5.5 למשקה). אז מה קורה עם הכסף שטענתם בהנחה שלא בזבזתם את כולו? אני יודעת ששאלתם את עצמכם את זה אז התשובה היא שבאותן עמדות בדיוק, ניתן לקבל את היתרה בחזרה.
כל זה נשמע כמו מתכון לסבל האינסופי ממנו חששתי בהתחלה אבל שום דבר מזה לא התממש בפועל. למה? כי אלוהים אוהב אותי? אולי, אבל יותר כי הספרדים ארגנו את ה"סונאר" כל כך טוב, שאין אפילו פרצה אחת של אי נוחות בו. זה בהחלט גורם לי לתהות למה הם יודעים לארגן את הפסטיבלים שלהם כל כך טוב ואת הכלכלה שלהם כל כך רע אבל לא באתי להתנשא, אני גרה במזרח התיכון מול אתר בנייה של רכבת וכולנו יודעים איך זה ייגמר: זה לא. אז מה הסוד של ה"סונאר"? זה לא 24 השנים שבהן הוא קיים שגרמו לארגון שלו להיות כל כך מהוקצע ויעיל שאפילו ישראלים יתקשו להתלונן, זה לא רק הליין אפ המרהיב שגורם לפסטיבל להרגיש כמו מכונת פינבול ענקית שיורה אותי בכל כמה שעות לכיוון אחר וזה לא רק ברצלונה, הגרסה האידיאלית של תל אביב (מינוס הכלכלה, נו), זאת תחושת הקלילות שמרחפת מעל פני הפסטיבל כולו ובניגוד מוחלט לגודל האופרציה שהוא. ב"סונאר" אין את מה שיש בכל כך הרבה פסטיבלים אחרים מהם אנשים חוזרים מוארים רק כדי לעשות לכם חושך בעיניים כל השנה. אין יומרנות, אין גאוותנות ואין טרחנות - יש רק לונה פארק אחד ענקי שאף אחד לא צריך לצעוק בו כדי שישמעו שהוא נהנה. השנה ה-25 אני באה, חכי לי פורפאבור.