היא אחת הדמויות הכי מרתקות שצצו בפופ האלף הנוכחי. אלבומה הרביעי מוצא את M.I.A קצת הולכת לאחור, ולא בהכרח לשלילה. אחרי ששיר שלה נכלל בפסקול "נער החידות ממומבאי" והפך ללהיט בינלאומי, אחרי שבתגובת נגד להצלחה היא ייצרה אלבום הרבה יותר אגרסיבי וקשה לעיכול, אחרי שהביאה ילד לעולם עם נצר למשפחת ברונפמן ונפרדה ממנו, אחרי ששילחה אצבע משולשת למיינסטרים האמריקני כשהופיע לצד מדונה בסופרבול, אחרי יחסי חברות עם ג'וליאן אסאנג' מייסד וויקיליקס, אחרי שבעיקר חוותה יחסי משיכה-דחייה עם תעשיית הפופ, M.I.A שבה להישמע נינוחה בעורה.
השירים שלה כאן חוזרים להיות קליטים ולא לגמרי נוחים לעיכול, פוליטיים ולא חד-ממדיים, נשמעים כמו נקודת ההשקה הכי טבעית אבל נדירה בין העולם הראשון לעולם השלישי, כמו שירי ילדים למבוגרים. אלבומה הראשון נקרא על שם אביה, שנעלם כלוחם במחתרת הטמילית. השני נקרא על שם אימה, וזה הנוכחי על שמה שלה שניתן לה כשם אלה הינדית. יש כאן כמה קטעים טובים מאוד - "לוחמים" הוא תערובת הינדו-היפ-הופ-אלקטרוניקה סוחפת, "בוא לך איתי" מציג יפה את הצד הקליל שלה, "לייטס" אפילו מתוק ומדבק ממנו, והקטע הכי טוב לטעמי, "ברינג דה נויז" מזכיר עד כמה M.I.A היא ראפרית כובשת. אלא שמשהו בכל זאת חסר. אלבום הבכורה שלה מלפני כמעט עשור היה מהאלבומים הכי טובים בי"ג השנים האחרונות והציע תקווה מלהיבה. קשה להמעיט בארגז הכלים, בנוכחות ובכריזמה שלה: אישה מאוד טובת מראה וחריפת שכל, מוזיקאית ואמנית פלסטית מחוננת, מודעת פוליטית, כזו שהייתה בת בית גם במשכנות העוני בסרילנקה וגם בחוגי האמנות של לונדון.
מרחובות העוני אל היכלות הפאר
M.I.A היא כמעט החלום והפוסטר המושלם למי שמאמין בפופ רב-תרבותי, בין יבשתי, סקסי ופוליטי, מתקדם ומסורתי בו-זמנית. כרעיון, היא הייתה צריכה להיות האישה הכי פופולרית בפופ, היא ולא ליידי גאגא או מיילי סיירוס. אלא ש-M.I.A היא כנראה מסוג האמנים שלא בנויים לחתירה בלתי נלאית אל הפרסום והתהילה, ומצד שני משהו בלהט שלה מעט עומעם. בעולם הפופ, פוסט הטרור של ה-11 בספטמבר, M.I.A הייתה צריכה להיות בוב מארלי של האלף השלישי: הסופרסטאר החדש שפרץ מרחובות העוני בדרום מזרח העולם אל היכלות הפאר והעושר של התרבות הצפון-מערבית שלו. ולכן, והיא לא אשמה בזה, כל אלבום וכל פרויקט שלה כמעט נידונים מראש לכישלון במדד הצלילים לעומת הרעיון.
