בשנים שעברו הפכה כוורת לפס קול לאומי-עממי של ישראל. "שיר המכולת" שבשנות התיכון שלי החשבתי לגאונות, לא פחות, הפך עם השנים לשיר עם ששרים בתנועות הנוער. זה מהלך טבעי, אבל מקשה להקשיב לו בהתכוונות. אולי בגלל זה ההכנות לאיחוד הנוכחי, לא ריגשו אותי באמת. עד שהגיעה הקופסא.
הדיסק הראשון מכיל את אופרות הרוק שהקדימו את האלבום הראשון "סיפורי פוגי". אלה הן "אופרת פוגי", "המלך ממבו" ו"הילד מברזיל" - יצירות רעננות שהזמן לא פגע בהן כלל. תקשיבו ל"חזרתי מיפן", שם הגיטרות מזכירות קצת את "טומי" של להקת "המי" בשביל להבין את הסביבה שבה פעל דני סנדרסון בתחילת דרכו. הקשיבו למירי אלוני כסולנית ב"לא ידענו מה לעשות" כדי לקבל את ההקשר לימיה ככוכבת ענק.
הדיסק השני, "פינות פוגי", מיועד בעיקר לאנשים כמוני שזוכרים בעל פה בדיחות על לוגי גרסקו והייצ'י פאפא (ושלמה), שיושבים בארון ומשוחחים שיחות על המצב הקיים. אנשים צעירים שאין להם זכרונות מאז, יוכלו להקשיב לקטעי הומור מבריקים שאת שרידיהם אפשר למצוא עד היום גם ב"ארץ נהדרת".
הדיסק הטוב ביותר בקופסה: הסשן של "צפוף באוזן"
הסשן של "צפוף באוזן" הוא כנראה הדיסק הטוב ביותר בקופסה, כי הוא מציג את שירי האלבום ההוא, השלישי שלהם, בגרסאות המוכרות, אבל פרומות יותר, בשלב החזרות. ושוב, דווקא חוסר הפינישים נותן לכל זה איזה קסם, שאין דרך לשכפל בשום דרך אחרת. הדיסק האחרון "כוורת בעבודה" מכיל קטעי בונוס אקראיים אך חמודים כמו הגרסה ל"היא כל כך יפה" כשגידי גוב הוא הסולן או הגרסה האנגלית ל"נתתי לה חיי".
הקופסה הזאת היא בדיוק ההוכחה, שאם רוצים אז אפשר. היא בנוייה בחוכמה וברגישות. ומכילה את כל מה שצריך כדי לתת למאזין המיטיב לכת עוד ועוד הפתעות נעימות, ומה שיותר חשוב, אפשרות להתרגש מחדש. אני לא יודע אם אלך בסוף לראות את האיחוד. אבל את "צפוף באוזן" בגרסה שנמצאת כאן העליתי מיד לאייפון. ואני לא יכול להפסיק להנות ממנו.
כוורת. כוורת בקופסא. אנתולוגיה ***** חמישה כוכבים.