ישבתי מול לו ריד והתפעלתי מעומק השפעתו על חיי

קשה להגזים בחשיבותו של לו ריד. הוא המוזיקאי שניסח (גם אם לא לבד) את הקווים שהפכו עם השנים לבסיס של הרוק האלטרנטיבי המהורהר. זה שאינו זקוק למהירות או לכוח, רק לקירות רעש, כדי להעביר תחושות ומצב רוח. אלה נשמעים אולי משפטים מעט סתומים, אבל לצד הביטלס והרולינג סטונס, הצליח ריד ביחד עם חבריו בלהקת ה"וולווט אנדרגראונד" שייחצן אנדי וורהול, להציג לעולם בסוף שנות השישים גרסה אמנותית יותר ומתוחכמת למוזיקה החדשה שתשנה את העולם.

>> לו ריד: ההספדים המרגשים, השירים הגדולים
>> לו ריד עבר טיפול בשוקים חשמליים כי הוריו חשדו שהוא גיי

בסיבוב הראשון שלו, כרוקר צעיר, היה ריד אחראי ביחד עם ג'ון קייל והזמרת הגרמניה ניקו, לתקליט המפורסם וחסר השם עם עטיפת הבננה, תקליט שנחשב עד היום ובצדק לאחד מעשרת האלבומים הטובים של כל הזמנים, ורוב השירים מתוכו מוכרים לכל חובב רוק. בהמשך כסולן, הוא נתן את קריאת הכיוון ליצירה עצמאית של גיטריסט המספר ספורים לא נעימים, מין וריאציה חשמלית ועירונית של בוב דילן.

לו ריד הוא גם האיש שהמציא את דמותו של הרוקר הניו יורקי, עם הטריקו השחורה המהוהה. את אבטיפוס היוצר הלא בורגני שחי לפי הקודים שלו, בלי הגבולות המסורתיים, בין אם זה בתחום ההעדפות המיניות או החיבה לסמים ואלכוהול. אחר כך המציא את ברלין כבירת דחויי כל העולם, מצב רוח שהחזיק מעמד עד לנפילת החומות. בחמש עשרה השנה האחרונות הוא חי בזוגיות יציבה ונעימה עם היוצרת הנערצת לורי אנדרסון, מה שלא הפריע לו לשמור על הדימוי החמקמק של האמן שאינו מציית לשום חוק. אפרופו לשים זין על הקהל, היו שנים שבהן לא הסכים לשיר בהופעות שירים מפורסמים והפציץ את הקהל (כך גם בארץ) בחומרים לא מוכרים.

כמה מהשירים שלו כמו "walk on the wild side", אחד השירים הראשונים שנכתבו על טרנסקסואליות ו"perfect day" הם המנוני רוק שאין צעיר שחולם להיות בלהקה ואינו מכיר אותם. ועדין לו ריד הוא שם שמכירים אנשים שבאמת מתעניינים במוזיקה ולא מכיר הקהל הרחב. וזה בגלל שלאורך הקריירה הארוכה שלו הוא מעולם לא הצליח ואולי גם לא רצה להיות אליל המונים אמיתי. כזה שההערצה אליו אינה יודעת גבולות.

לו ריד נולד בברוקלין והיה כמובן יהודי (יש!). בתחילת שנות העשרים שלו הוא הפך את העולם עם ה"וולוט אנדרגראונד" ועד סוף שנות השבעים הוציא אלבומי סולו נחשבים. מתחילת שנות השמונים הוא התגלגל מפרוייקט לפרוייקט, נערץ על ידי כל מוזיקאי תבל. רק לפני שנתיים הוא עוד הספיק להוציא אלבום די מקושקש עם להקת מטאליקה.

מבוגר, קצת מריר, חמוץ, אבל אליל

פגשתי אותו לארוחת ערב לפני חמש שנים כשליווה כאן את לורי אנדרסון להופעה. הוא היה כבר מבוגר, קצת מריר, ולאורך הארוחה בעיקר הגיב בחמיצות לדברים הנחמדים שאמרה אנדרסון. לא שזה משנה, ישבנו מולו אני, תמר גלבץ, דנה מודן ועברי לידר, ולא יכולנו להפסיק להתפעל מזה שאנחנו יושבים בחברתו של אדם שיש לו כל כך הרבה קרדיט בניסוח האורבניות החדשה, שאנחנו מרגישים חלק ממנה.

חייבים להודות שיותר מהמוזיקה שלו, ריד חשוב כי השפיע על דורות של מוזיקאים אנגלים ואמריקאים. מדיוויד בואי ועד ג'יזוס אנד דה מרי צ'יין, מאיגי פופ ועד הארקטיק מאנקיז. בעולם החדש שבו הרוקנ'רול נמצא בנסיגה גדולה, וממלא בקושי במת צד קטנה בלבונטין, לו ריד לא יגיע מחר בוקר לשער של "ידיעות אחרונות" ו"ישראל היום". עם קצת מזל, הוא ידחף לשער של "הארץ", במהלך שיגרור הרמת גבה בכל מיני מקומות.

אבל אם אתם מהאנשים האלה ששירים כמו "femme fatale", "all tomorrow parties " ו "I'm Waiting for the Man", שהוא השיר היפה ביותר שכתב אדם שמחכה לסוחר שלו, צרובים לכם בדם, מותו של לו ריד הוא עוד סימן שהעולם שלכם הולך ונעלם.