לפני ארבע שנים היה נראה שמילקי צ'אנס, הרכב גרמני צעיר ואנרגטי, עומד לכבוש את העולם. קלמנס רייבין ופיליפ דאוש, היו בדיוק מה שהעידן החדש של המוזיקה מחבב. זמר שכותב שירי פופ יעילים ולצידו מפיק מוזיקלי שמלביש אותם על ביט האוס רך אך אנרגטי, מוסיף תופים אפריקאיים לא מאיימים, והופך את הכל ללהיט אופנתי שאי אפשר להפסיק לשיר. בעולם קראו לזה פולק-פופ בגלל אלמנטים של חלילים ומפוחיות, אבל האמת היא שזאת מסורת גרמנית די עתיקה של פופ פאבים מתקתק במידה שהולכת אחורה עד "Life Is Life" של אופוס מהאייטיז.
הלהיט "Stolen Dance" היה אחד השירים הרעננים והאהובים של 2013, עם כמעט 400 מליון צפיות, ונוכחות שיא במצעדי הפזמונים בכל העולם. האנגלים התנשאו על זה קצת, אבל שאר העולם התמסר. הבעיה היא שהסינגלים הבאים של ההרכב לא הצליחו לשחזר אפילו חלק מההצלחה, והאלבום השני, שיצא ב-2017 כבר נשאר רחוק מאחור. הסינגל "Cocoon" צבר 21 מיליון צפיות ולשיר הנושא "Blossom" יש בקושי 3 מיליון, מה שאומר שההרכב הזה ירד מהליגה של מועמדות למועדון הגדולים, לליגה של הקטנטנים. מאצטדיוני ענק בקיץ של 2014 הם חזרו לאולמות בסדר גודל של הבארבי שלנו. אני מודה שלא הייתי טורח ללכת לראות אותם, אלמלא האחיינית שלי התעקשה. וטוב שהיא התעקשה.
לפעמים האנרגיה שאמן מביא להופעה חיה הופכת לקסם שאי אפשר להסביר. הקהל הצעיר מאוד (17-23) שמילא את המועדון עד גדותיו, הכיר בעל פה את כל השירים משני האלבומים, ולהרכב הגרמני היה מאוד קל להרים את האנרגיה באולם כבר מהרגע הראשון. כשרייבין חייך אל הקהל ואחרי מילות אהבה לתל אביב שאג "יאללה בלגאן", האולם כולו איים להתפוצץ. אם צריך לנתח את הכישלון של מילקי צ'אנס (נכון להיום) להפציץ שוב במצעדים, אפשר לתלות את זה בכך שהשירים שלהם, מעט דומים אחד לשני. כולם בנויים על אותו עקרון של ביט אירופאי, על גבול ה"קלאב מד", שעליו מולבש שיר פופ סטנדרטי. ואולי זה סתם חוסר מזל מול פקידי תעשיית המוזיקה, שבחרו לא להשקיע בהם יותר. לעולם לא נדע.
בהופעה חיה החסרונות הופכים לפעמים ליתרונות. הדמיון בין השירים והאחידות בקצב (אין אפילו בלדה אחת) הופכים את העסק למסיבה מתמשכת, שמזכירה לרגעים סט של דיג'יי שיודע לשגע את הקהל שלו. לצד שני החברים המקוריים ניצב על הבמה גם אנטוניו גרגר נגן אנרגטי וכריזמטי, שלצד גיטרה ובס, מפליא גם בנגינה על מפוחית פה. באופן כללי מילקי צ'אנס מערבבים את הפופ המדבק שלהם עם ניחוחות רוק ישן, כולל קטעי סולו לא קצרים בסגנון סנטנה, שמרימים את האנרגיה עוד ועוד. אלה אולי לא יצירות מופת, אבל בהופעה חיה העניין הזה עובד מצוין.
לזכותם של מילקי צ'אנס יאמר שהם זורמים וכיפיים. לטובת השיר "Bad Things" הם הזמינו לבמה את יעל שושנה כהן, אותה פגשו בשנים האחרונות בפסטיבלים ברחבי העולם, כדי שתבצע את התפקיד הנשי. ולקראת אמצע ההופעה הם שרו "יום הולדת שמח" לבחור חמוד בשם שגיא, שעמד בקדמת האולם. קצת יותר מאוחר הם עשו מעשה נועז עוד יותר. הם העלו את שגיא הזה לבמה, נתנו לו גיטרה ביד ואפשרו לו להצטרף אליהם. היה קל לראות שהעסק הזה לא מתוכנן, וזה באמת משהו שדורש הרבה אומץ, אבל מילקי צ'אנס באופן מאוד לא גרמני זרמו, שגיא ממש ניגן, והקהל עף עליהם.
ובכל זאת, כשיש לך להיט אמיתי אחד בלבד, זאת קצת בעיה. בערך שעה ורבע לתוך ההופעה, כשרייבן נח לרגע והחליף שוב לגיטרה אקוסטית, הקהל לא התאפק ושר לו מלוא גרון את "Stolen Dance". אלא שלמילקי צ'אנס היו עוד שלושה להיטים לבצע לפני שיגיע "השיר". ואכן כשהגיע ההדרן ואיתו הביצוע ל"Stolen Dance", התקרה באמת איימה לקרוס. הם סיימו עם "Sweet Sun" מאלבומם הראשון, ואחר כך נשארו על הבמה דקות ארוכות כשהם משתחווים שוב ושוב והקהל לא מפסיק למחוא כפיים. מחזה די נדיר בישראל.
