אחרי שחגגה יום הולדת 32 שלשום, בריטני היא באמת אחת הדמויות הכי נערצות בעולם הפופ והיה צפוי שכולם יחבקו אותה שוב. רק מה, בתחילת הקיץ היא הודיעה בטוויטר שהדיסק החדש הוא הכי אישי שלה, ושהוא ממש יטלטל את המעריצים - ועכשיו מתברר שזה מה זה לא נכון. זאת הסיבה שהיא חוטפת בימים האחרונים דליי חרא על הראש מכל מבקרי תבל. עלק, זה דיסק אישי? מה פה אישי בדיוק? איזה טקסטים? ומיד אחר כך גם מתנפלים על הלחנים, ההפקה, הסאונד, והכל כדי להסביר שאופס, בריטני (שוב) פישלה בגדול. וזה לא נעים לראות. ומה שיותר בעייתי הוא שהמבקרים צודקים, אבל הם גם טועים.
יש אפילו גניבה עצמית
כל שירי הדיסק החדש משתמשים בנוסחאות מוכרות, חלקן מעט לעוסות. ומבריטני הרי מצפים ליותר. אז "Body Ache" בנוי בדיוק על הצליל החלול של "Scream and Shout" ו"Till It's Gone" הוא רחמנא לצלן, גנבה עצמית של בריטני מ-"I Wanna Go" מהדיסק הקודם.
אבל קטנוניות זה לא טוב לעור הפנים. כי מה שנחמד בדיסק של בריטני זה שאם לא מחפשים חידושים, מוצאים כאן עשרה שירים מרימים ושמחים, שתענוג להזיז את הראש איתם. ב"Alien" שפותח את הדיסק בריטני מתחפשת למדונה של "Ray of Light" בעזרתו של ויליאם אורביט, בשיר הסוגר "Don't Cry" היא מערבבת את אותו סאונד עם שריקה בסגנון בוב סינקלייר וכל זה הוא הבסיס לבלדה משגעת, שבה בריטני שרה הכי טוב בדיסק.
אז נכון, ברשימות סוף השנה שמתחילות להתפרסם ברגעים אלה איש לא יזכיר את בריטני. וגם הביוגרפים שלה לא ימקמו אותו כדיסק הכי טוב שלה. אבל כשלעצמו יש כאן אוסף שירים מוצלח ואנרגטי ולא בנאלי. בריטני נשמעת מעולה, ובמצב רוח נכון. הכל תפור טוב. ועדין מעניין פי מאה מהדיסק האחרון של קייטי פרי, שאף תרמה חלקים לאחד השירים בדיסק, ככותבת.
ממש עושה חשק להזמין כרטיס ולנסוע ללאס וגאס לראות אותה. הצרה שהכרטיסים הטובים שנשארו לסיבוב הראשון, הם באלף שקל לחתיכה. כך שזה אולי יצא קצת יקר.
Britney Spears – Britney Jean *** שלושה כוכבים