עוד לא נגמר הרבעון הראשון ואנגליה, ארץ הפופ, כבר מציגה נבחרת חדשה ונוצצת שיכולה להפוך את העולם. זה לא שהנפיקו שם איזה זמר אחד מקרי עם פוטנציאל. תוך שלושה חדשים יצאו לשוק אלבומי בכורה של שלושה אמנים חדשים, שכבר כבשו את בריטניה, ועם קצת מזל יכבשו את העולם כולו. ראשונה הייתה כותבת הבלדות המצטיינת הסקוטית השחורה אמילי סנדה, מיד אחריה הגיע היורש של מיק הקנל, הג'ינג'י ששר כמו שחר מווריק סברה, ועכשיו מגיע אחרון חביב, המסקרן מכולם מייקל קיוואנוקה.
שלושת היוצרים האלה, שכותבים בעצמם, הם ילדי הפלא של איימי ויינהאוז ואדל, יוצרי מיינסטרים צעירים שכותבים עבר הווה עתיד, מוזיקה שחורה לבנה, פופ סול שמתכתב עם המסורת הכי ישנה, אבל צבוע בצבעי הרגע. אצל קיוואנוקה, שהוא כאמור השפיצי מכולם, וזה ששר הכי טוב, זה עוד יותר מעניין. הדיסק שלו נשמע קצת כאילו מדובר בתקליט של אוטיס רדינג משנת 1965, אבל אפשר לשמוע שם גם תקליטים של אייזק הייז וביל ווידרז משנת 1969. השיר "Bones" למשל, יכול להיטמע בכל אוסף סול ישן, בלי שאיש ירגיש שהוא לא מהסיקסטיז. אפילו לא אל גרין.
אבל הטריק הנוסף הוא שבקצוות אפשר להרגיש קשר עמוק גם לניק דרייק וזמרי פולק אחרים מהסיקסטיז. כדי לדגום אפשר לקחת שלושה שירים. את השיר הפותח "Tell me a tale" שנפתח בחליל דיסקו סבנטיז מקסים, ונהפך לשיר סול קלאסי, שאנחנו כאילו מכירים שנים. הקול של קיוואנוקה חם, שחור אבל לא מתקתק, שומר על ריחוק גברי של ימי הזוהר של מרווין גיי. שיר הנושא "Home again" הוא עוד יותר מתוחכם. לא במקרה הוא נבחר לשיר הנושא. המפיק המוזיקלי פול בטלר (דה ביז), מצליח לערבב בו בלדת בלוז עתיקה עם רפרורי סבנטיז בסגנון ברט באכארך וגם רגישויות עכשוויות לגמרי. השיר השלישי והמעניין מכולם הוא "I'm getting ready" שבו קיוואנוקה נשמע פתאום כמו אחיה החמוד של לורה מרלינג. לא במקרה הוא חתום בחברת התקליטים של חברי להקת "ממפורד אנד סנז" שכולם עמוק בפולק. ברגעים האלה מבינים את הפן הפולקי דרייקי של קיוואנוקה.
עוד נקודה מענייינת בעניין קיוואנוקה היא הטקסטים המעט דתיים. הסוג הזה של "אלוהים אלוהים הו אלוהים" עבר כל השנים חזק באמריקה, בעוד שבאנגליה הוא נחשב למשהו שיכול להפריע לזמר צעיר. הטקסטים של קיוואנוקה, בן של מהגרים מאוגנדה, הם לגמרי מלאי אמונה, ובכל זאת האנגלים מתים עליו. אולי גם שם הגיע עידן ההתחזקות. קחו למשל את "Rest" בלדת סול קלאסית, שכולה כאילו מושרת על ידי זמר שחור מניו אורלינס לפני ארבעים שנה, עם טקסטים שמערבבים אהבה שבינו ובינה לאהבה לאל. איכשהוא זה יוצא תענוג.
הבעייה היחידה של קיוואנוקה, כמו גם של שני חבריו לטריו, היא שבסוף היום, הדיסקים שלהם יפים אך מעט לא מאתגרים. זה מקסים, אבל זה גם משהו שאנחנו מאוד מכירים. זה הרבה פחות אדג'י מאיימי וויינהאוס, ואפילו מאדל. כך שככל שזה נעים לעיכול וידידותי למשתמש, זה גם קצת משעמם בפינות. השבוע הכנתי לעצמי פליי ליסט שמורכב מהדיסקים של שלושתם ושמעתי אותו ברנדום בזמן הספורט. זה היה יפה, אבל לרגע לא הייתי בטוח שזאת רשימה חדשה ולא משהו שנמצא שם מאז ומעולם. בכל מקרה אם צריך לדרג את שלושת האלבומים קיוואנוקה ראשון, סנדה שנייה ומווריק סברה רק במקום השלישי. לפחות בינתיים.
Michael Kiwanuka. Home again (הליקון), **** ארבעה כוכבים
ציפור אנינה ורבת יופי
אם רוצים סיסמה, אנדרו בירד הוא ג'ואנה ניוסום הבן, מינוס הניג'וס. אבל זה לא יהיה פייר כלפי שניהם, כי בירד יותר ותיק מניוסום וגם יותר מענין ממנה. בירד הוא מולטי אינסטרומנטליסט, שמייצר שירים רב שכבתיים, מורכבים ומתוחכמים. זה מאוד אנין, ובזכות הרגישויות האלקטרוניות הקלות גם מתאים לרוח הזמן. בעשור שעבר הוא ניזון מעט מהצלחת הפריק פולק למרות שהוא במקרה הטוב משיק לז'אנר. העובדה שלפתע היה מקום לפולק אחר ומאתגר עזרה גם לו.
האלבום שלו משנת 2005 " & The Mysterious Production of Eggs" הוא זה שמיצב אותו גם כחשוב בכל העולם. "Noble beast" משנת 2009 נחשב לחלוטין ליצירת מופת. מה שמפתיע הוא שהדיסק החדש לא פחות טוב ממנו. בירד מנווט באלגנטיות בין סגנונות. קחו למשל את "dancs caribe" שמתחיל כבלדת קאנטרי קורעת לב ואז הופך לקטע ריקוד קאריבי וכל זה בקלילות לא מאומצת, שממש כיף להתמסר לה.
בירד הזמר הרבה יותר רגוע ומיינסטרימי מבירד המלחין והמפיק המוזיקלי, ולכן השירה שלו מרגיעה מאוד את היומרה ומאפשרת להתחבר אליו ביתר קלות. יש באלבום גם דואט מקסים עם אנני קלארק מסט. וינסנט "lusitania" ועוד מלא שירים יפים, לצד קטעים שהם יותר מתוחכמים ומהורהרים. אלבום שלוקח קצת זמן לעכל, אבל פותח את המאזין לעולם חדש וטוב יותר.
Andrew Bird. Break it your self (הליקון), **** ארבעה כוכבים