האמת? הוא היה גאון. הוא לא החזיק את הקריירה הכי מפוארת והכי רציפה. היו לו רגעים משונים מאוד. ובעשרים השנה האחרונות הוא היה סוג של מבליחן. אחד שמידי פעם בא פתאום, עושה בלאגן ונעלם. אבל מעבר לכל זה פרינס היה פשוט גאון. מהיוצרים האלה שיש בהם הרבה יותר ממה שהעין רואה. הרבה יותר ממה שהתקשורת ואפילו המעריצים יכולים להכיל.
הוא מת בן 57, לא ברור ממה. וזה גם לא משנה. פרינס היה שייך לאגף המסתורי של הפופ. היו סביבו תמיד שמועות, אגדות וחוסר בהירות. אני מניח שאחרי מותו הם רק יתגברו. למעשה הדבר היחיד שיסיר ממנו את הקסם יהיה אם תתחיל עכשיו מערכת משפטית של קרבות ירושה בין כל מיני נשים, וילדים שיטענו שהוא אביהם. להערכתי זה יקרה, וזה יהיה מאוד שמייח.
אבל בואו נלך להתחלה. בשנת 1982 יצר האלבום "1999", עם להיט באותו שם. אלבום חמישי (!) בארבע שנים. פרינס היה אז בן 24, בן למשפחת מוזיקאים שהתחיל להופיע עוד כילד, והעולם החל להכתיר אותו. היה משהו בדרך שבה הוא חיבר בין מוזיקה שחורה רוק, שהיה חדש ושונה לגמרי. ובעיקר היה בו את הקסם שכבש את התחנה שהייתה אז חדשה, MTV. "Little Red Corvette" היה אחד השירים הראשונים של אמן שחור שקבלו שם דחיפת ענק. ופרינס, עם התסרוקת הקיצונית, שיער הפנים האקסצנטרי וארון הבגדים הבלתי נגמר התאים כמו כפפה עם חורים ליד של מדונה.
מיד אחר כך בא הסרט "Purple Rain" עם הבלדות הניצחיות שלו, וב 1987 הגיע רגע השיא הגדול ביותר שלו עם דיסק כפול בשם "Sign O' the Times" שאכן היה אלבום שהגדיר תקופה. שיר הנושא שעסק באיידס, היה קיצוני, מתריס ומהנה. בסוף סבוב ההופעות שליווה את הדיסק פרינס היה האמן הכי מסעיר בעולם.
ראיתי אותו אז במילנו, מופיע באולם לא גדול, אולי 5000 איש. כמה ימים קודם ראיתי את דיוויד בואי באצטדיון בפירנצה בסיבוב עם הגלאס ספיידר טור. אצל בואי היו 50 אלף איש, אבל קל היה לזהות שהוא ברגע די משעמם בקריירה . בהופעה של פרינס במילנו היה ברור שאתה רואה אדם בשיאו. ואתה רואה אותו ברגע שבו כל העולם מכיר בו כגאון התורן. הכל היה שם מושלם. הבמה, התפאורות, זמרות הליווי וונדי וליסה, ובעיקר הקצב הסוחף. הערבוב הזה שרק הוא הכיר ומשמש עד היום כרפרנס באולפני הקלטות ברחבי העולם.
השיא האחרון היה בתחילת שנות התשעים כששיניד אוקונר המטורפת בפני עצמה, הקליטה שיר ישן שלו כבלדה והפכה את "Nothing Compares To You" לאחד השירים המצליחים של כל הזמנים. פרינס די התבלבל, הוא גם לא סבל אותה. האגדות מספרות שהוא הזמין אותה לביקור והיא ברחה בחמש בבוקר.
אחר כך הוא הוא החליף את שמו לסימן. ויצא מהמשחק. מאז לא באמת חזר, למרות שאחת לכמה שנים היה מוציא דיסק, ותמיד היו בו לפחות כמה קטעים שקשה היה להאמין כמה הם חדשניים וטובים. היתה הופעה עם ביונסה בגראמי ב 2004, היו עוד. ותמיד היה ברור שאולי הוא לא מחובר ולא בשורה הראשונה, אבל הוא עדין לא דומה אף אחד אחר.
אני מניח שתחנות רדיו ושרותי מוזיקה יערכו עכשיו פלייליסטים שלו, ומי שיאזין להם לא יאמין כמה אנרגיה וכשרון היתה באיש הזה. איך מלא רגעים לו מקדימים את זמנם או מגדירים מחדש מוזיקה שחורה, Fאנק ומוזיקת מועדונים. אני גם מקווה שצעירים שמתענינים במוזיקה ינסו להבין את סוד קסמו. מי שהיה כבר בהכרה באייטיז לא צריך הרבה. מספיק לשמוע את תיפוף הפתיחה של "When Doves Cry" כדי לדעת שהגעת הביתה.