חודש וחצי אחרי, אפשר לסכם את פרשת "מדונה באירוויזיון" באופן רגוע ולהודות: עם או בלי זיופים, זה לא היה מספיק טוב. "Like a Prayer" היה כבד ולא מדליק. עברו 30 שנה מאז יצא השיר הזה והוא כבר מיצה את כל פוטנציאל "המחאה" שלו. זה ללא ספק אחד השירים הקלאסיים של כל הזמנים, בעיקר בגלל עטיפת הגוספל הגאונית. אם יורשה לי להציע, אני מאמין שביצוע קל יותר, אוורירי, של אנשים לבושים בצבעים שמחים, שחוגג את "life is a mystery" ולא מתחשבן עכשיו עם כמרים, היה מותיר רושם הרבה יותר עז. השיר השני "Future" הוא לא אחד מהשירים החזקים באלבום, וההעמדה שלו על הבמה סבלה גם היא מרצינות יתר. כאילו, התחשק לשאול אותה: מה את רוצה? לא פלא שבראיון קוואבו אמר שאמא שלו היתה מעריצה של מדונה, והוא לא מכיר את השירים שלה. אאוץץץץץ'.
עכשיו מגיע האלבום השלם "Madame X" והתשובה לשאלה האם הוא אלבום טוב היא לגמרי מורכבת. אבל נגיע לזה. כשיצא השיר הראשון "Medellin" הייתי די מאושר. מאז "Confessions on a Dance Floor" המושלם, ובמיוחד מאז "Hung Up" לא הצליחה מדונה לנפק מוזיקה ראויה. היה נדמה שהיא מנסה להשתלב בסצינת המוזיקה האמריקאית העכשווית, ולא כל כך מצליחה. שלושת האלבומים האחרונים היו מאומצים מדי, אגרסיביים, ובעיקר נראה היה שמדונה נסחפת בזרם הכללי במקום להוביל אותו.
"Medellin" עם ניחוח הצ'יל הנייטיזי, ורוחו של המפיק המעולה מירוואיס, נתנו לי את התחושה שמדונה הבינה שהיא כבר לא יכולה להתחרות בניקי מינאז' וקארדי בי. היא לא יכולה להמשיך ולנסות לייצר פופ היפ הופי גס ואגרסיבי שישמע אמין. כבר מותר להודות ש"Bitch I'm Madonna" היה רגע מיותר. ולכן הרעיון שמדונה תיצור אלבום יותר רגוע, מהורהר ובעיקר יפה, הוא כיוון יותר נכון. גם הגל הלטיני, אם היא תמצא זווית נכונה לפצח אותו, יושב עליה כמו כפפה מוגזמת על יד. סליחה, מדובר בגברת "La Isla Bonita". לה אתם לא צריכים להסביר שסלסה זה סקסי.
הבעיה התגלתה דווקא בקליפ. במקום משהו חצי רומנטי, חצי קאמפי, חצי הומוריסטי כמו מילות השיר, היא הלכה על קרקס בארוקי מוגזם. איך לומר בעדינות: מתוקה, זרקי לפח את הרטייה. משה דיין מת וזה לא חוזר לאופנה. אף פעם. ובאמת האלבום הזה, שהיה יכול להיות די מעולה, מכיל כל מיני יציאות מיותרות, ומהלכים שחוץ מלהפתיע שלא לצורך, אין בהם הרבה. הוא נפתח ב"Medellin" ומיד אחריו שיר בשם "Dark Ballet". זה מתחיל כבלדת מדונה מצוינת, אבל באמצע הופך לקטע מוזיקלי חצי קלאסי חצי מוזיקה לבלט. זה חמוד מאוד אבל ההגיון הישן והטוב היה אומר, תתחילי בבלט, אחר כך השיר, ואז תעברי לסינגל "Medellin". ההתחכמות ושינוי הסדר ההגיוני לא מייצרים כח, אלא בעיקר הופכים את ההאזנה לאלבום לפחות כיפית.
"God Control" גם הוא שיר שנועד לפתוח אלבום. זה מתחיל בדרמה, נפתח למקהלה ענקית ואז דרך קטע איזי ליסנינג חמוד הופך לדיסקו. בשתי מילים: זה לא שיר, זה כאב ראש. וזאת עוד פתיחה לאלבום. תחליטי, או זה או זה. אי אפשר שניהם. וזה למרות שכל קטע בשיר עצמו יפה ועשוי נהדר. אחר כך מגיע "Future" שכבר סיכמנו שהוא לא משהו. ואז בדיוק כשאתה מתחיל לחשוב שזה אלבום חלש, מתחיל הפרק שבגללו יזכרו את האלבום הזה הרבה שנים.
"Batuka" הוא השיר הראשון באלבום האמיתי. זה קטע שבו היא מנגנת ביחד עם חבורה של מתופפי בטוקדה מקומים מליסבון. זה לא שיר ענק, יותר טרק שמשלב עממי עם פופ, אבל יש בו אנרגיה טובה ואווירה של כנות. "Killers Who Are Partying" הוא שיר כבר שיר נהדר. "I will be gay, if gays are burned" היא שרה ואז מצטרפת לאיסלאם, ליהדות, לנשים שנאנסו, לילדים או לכל מי שעשוי לסבול מאפליה. בשיר הזה היא גם עוברת לפורטוגזית, באופן טבעי וניחוח. זה דומה מאוד לדברים שמירוואיס עשה ב"Music". אבל למה להיות קטנוניים, כיף לחזור לשם.
ואז בא "Crave", השיר הכי יפה שמדונה כתבה כבר שנים. הוא נשמע קצת כמו בלדה נהדרת של מיילי סיירוס, (מדונה עושה קצת חיקוי מיילי בשירה), אבל מה זה משנה. החותמת הקולית של מדונה תמיד היתה מאוד ספציפית אבל לא מדהימה. היא מעולם לא היתה "הקול". יענו "The Voice". ולכן כשהיא מנסה להישמע עכשווית מדי, היא יוצאת קצת אחות של מיילי, אבל זה גם לא כזה נורא. "Crazy" שנפתח באקורדיון הוא עוד שיר נהדר. ובו היא גם נשמעת מדונה. "Come Alive" מכיל שוב מעט בטוקדה, נשמע כמו שיר ניינטיז אהוב של מדונה. "Extreme Occident" המהורהר סוגר את הפרק הזה, ובעצם את האלבום המוצלח שמסתתר כאן. אחר כך היא שוב מתחילה להשתולל. עוד שיר עם מאלומה, שנשמע כמו נסיון לייצר להיט מצעדים תקופתי. לא משהו. ועוד שירים שלא מעלים ולא מורידים.
להיות זמרת פופ רלוונטית בגיל 60 זה דבר. העובדה שאת גאון, האישה הכי חשובה בתולדות הפופ, וכל אלה, לא עוזרת כשנכנסים שוב מחדש לאולפן. גם לא כל המפיקים הכי נכונים, מדיפלו ועד מייק דין. ונדמה לי שמדונה הבינה שרגעים כמו "Ray of Light" שבהם היא ממציאה מחדש את עולם המוזיקה כולו, כבר לא יחזרו על עצמם. מצד שני היא לא סלין דיון. הפרק שבו היא הפכה ל"אוויטה" שחרר אותה מכל צורך להיות כוכבת בלדות בשמלות ערב. נותר לה לחפש כיוונים, גירויים, אמירה. אז היא עברה לגור בליסבון. ומהאינסטה היה נדמה שהיא ככה מתמזגת עם העיר הזאת, שהיא הכי שכונה, עיר מאוד לא פורמלית.
במציאות מדונה מתמזגת במינון. עובדה שהביקור שלה בתל אביב לאירוויזיון, התנהל במסורת הישנה והדאווינרית, של מלכת העולם, עם עשרות שומרים, מכוניות עם שמשות כהות, ואבטחה כאילו היא דונלד טראמפ. רק לשם השוואה שרה ג'סיקה פרקר ביקרה כאן אחריה, הסתובבה בלי שום מאבטח, באה ויצאה מהמלון כאחת האדם, וצעדה ברחובות תל אביב כאילו היא גרה כאן. שתיהן כוכבות על, ואת שתיהן בני נוער לא מזהים ברחוב.
אז כנראה שלחיים האלה עם המאבטחים יש מחיר. האלבום החדש של מדונה, ואולי זה לא מפתיע, הוא אלבום מעניין וכיפי בחלקו. אלבום של יוצרת גאונית, אך מסוגרת ומנותקת, שכבר אינה נמצאת בחזית הטעם והחידושים המוזיקליים. אין בו חידושים ענקיים, אבל מכיוון שהיא מדונה יש בו פרק בן שישה שירים שהוא מושלם. באמת. קלאסיקה. האם זה מספיק? לי באופן אישי כן. לאחיינים שלי שבקושי מבינים מי היא, ומעריצים את אריאנה גרנדה, כנראה הרבה פחות.
