יש לי חדשות בשבילכם. אולי בגלל אירועי המחאה, זה נראה שהעולם כולו מפוצץ בהומואים, לסביות, טרנסים וביסקסואלים. וכן, יש הרבה מאיתנו. אבל אם למשל מחפשים זמרים יוצרים מהקהילה, שההומואיות שלהם היא חלק מרכזי באמנות שלהם, מתברר שאין הרבה כאלה. החשובים שבהם צמחו באייטיז באנגליה. אם לספור, שישה אמנים גאים איקוניים: בוי ג'ורג', ג'ורג' מייקל, מוריסי, הפט שופ בויז, ג'ימי סומרוויל עם הברונסקי ביט ואחרון חביב - מארק אלמונד. לא כולם חשובים באותו אופן. בוי ג'ורג' הנזיל מגדרית החזיק קריירה מטאורית אך קצרה, ושיריו היו די סטרייטיים. סומרוויל אחראי לכמה מההמנונים הגאים החשובים ביותר, אבל גם הוא דעך בסוף העשור. על ג'ורג' מייקל, מוריסי והפט שופ בויז אין צורך להרחיב. נשארנו עם מארק אלמונד.

לאיש הזה יש את אחת הקריירות הפוריות ביותר שידעה תעשיית המוזיקה, גם אם בפערים גדולים מבחינת הצלחה מסחרית ואמנותית. הספירה היא כזאת: 5 אלבומים שהוציא כחצי מהצמד סופט סל, שני אלבומים כפולים של מארק והממבס, ו-24 (!) אלבומי סולו (האחרון יצא בשנה שעברה). אם מוסיפים לזה 3-2 אלבומי הופעה מונומנטליים, מגיעים ליותר מ-30 אלבומים. שזה ממש ממש המון. בתור אחד ששמע אותו לראשונה בגיל 23, אלמונד הוא חלק מפסקול חיי. עד לאחרונה הקפדתי לרכוש כל דיסק חדש שלו, ובתקופות שהייתי אובססיבי גם סינגלים והוצאות מיוחדות. בקיצור, בארון הדיסקים הגדול בסלון שלי, שבו מוצגים לראווה אמנים שאני אוהב, יש לו מדף שלם וארוך מאוד. הוא זכאי לו בכבוד רב.

כמו שאתם מבינים, יש הרבה פרקים בקריירה של אלמונד, שמגיע באוגוסט לישראל. אני אשמח לתאר אותם וגם להפנות לרגעי השיא. נתחיל בצמד שפעם קראו לו אצלנו "תא רך". בסופט סל, עם דיוויד בל, כשהוא בן 24, יצר אלמונד את אחד מאלבומי הפופ הטובים והמבריקים של כל הזמנים. "Non Stop Erotic Cabaret" מצד אחד מלא בלהיטים, ביניהם "Tainted Love", ומצד שני שירים אפלים וחד פעמיים כמו "Sex Dwarf" שמספר על גבר בתאי הצצה. האלבום הזה הצליח מסחרית באופן משוגע. כל מה שבא אחר כך, חוץ מהקאבר המושלם ל"Where Did Our Love Go" של הסופרימס כבר היה הרבה יותר מורכב, ומתאים לקהלים קטנים.

הצמד התפרק ב-84', מה גם שבמקביל כבר החל אלמונד לפעול עם ההרכב "מארק והממבות", שם המורכבות כבר הפכה לקברטיות בומבסטית. שני אלבומים הוציא ההרכב הזה שלא זכה להצלחה מסחרית או ביקורתית, אבל כן הביא את אלמונד לישראל פעמיים ב-83' ו-84'. כולל אגדה אורבנית על אחת הנגניות ששפכה חומוס על מכנסיו של אחד הנגנים במסעדת "אווזי" בתקווה ואז ליקקה אותו עם הלשון, ואף המשיכה וביצעה בו מין אוראלי.

קריירת הסולו שלו החלה בשני אלבומים רגועים יותר, אבל הגיעה לשיא חדש באלבום"Mother Fist and Her Five Daugthers", זה גם האלבום ההומואי ביותר שלו, אלבום מושלם שהקדים מאוד את זמנו, ובו הרבה מאוד רפרורים לחוויות מעולם שהיה אז עדיין מאוד מחתרתי (כולל שמו). כשהוא נישא על גבי הביקורות הטובות, מיהר אלמונד להקליט את "The Stars We Are", שכלל גרסת כיסוי לשיר ישן של ג'ין פיטני, "Something`s Gotten Hold Of My Heart". אחרי שיצא האלבום הקליט אלמונד את השיר מחדש כדואט עם פיטני, שהיה אז בן 50 (אבל נראה הרבה יותר). הדואט המקסים הפך ללהיט ענק בכל העולם. כנראה ההצלחה המסחרית הגדולה שלו כסולן. אחר כך באו אלבום משירי ז'ק ברל, אלבום עם להיטי דאנס ועוד ועוד. אלמונד ממשיך להקליט אלבום כמעט כל שנתיים. אחד מהם, לפני עשור וחצי, הכיל ברובו גרסאות לשירים רוסיים קלאסיים, מהסוג ששרה מקהלת הצבא האדום.

האלבומים האלה אינם אחידים ברמתם. אבל תמיד יש בהם את הקול החד פעמי והבלתי נשכח של אלמונד, ואת היכולת הפתלתלה שלו ככותב טקסטים וכמלחין, שתמיד נע בין פופ לקברט. זה מה שהופך הופעות שלו לאטרקציות כאלה גדולות. כי על הבמה, כמו אמנים קלאסיים, הוא מהפנט אותך גם אם אתה לא מכיר את כל השירים. הוא גורם לך להקשיב, להיסחף, לצלול איתו לעולם של דימויים אפלים ותיאטרליים, של דמויות משולי החברה. עכשיו כשהוא מגיע סוף סוף להיכל התרבות בתל אביב, זאת הזדמנות לראות אותו כמו שצריך. אם אתם לא מאמינים לי, כנסו לשרת המוזיקה שלכם, הקשיבו לאלבום ההופעה החיה "12 Years of Tears - Live at the Royal Albert Hall" ותבינו בעצמכם מה זה זמר שיודע לשיר בלייב.