שלוש שנים אחרי ההופעות הגרנדיוזיות בישראל, ועשרים שנה אחרי השיא שלהם, הבקסטריט בויז חזרו לישראל. 16 אלף איש, שלא לומר 16 אלף נשים/בחורות ומלוויהן, באו לאמפי פארק בראשון כדי לקבל את מקבץ הלהיטים הצפוף של מי שהיו בשעתם להקת הבנים המובילה בעולם.
הבקסטריט בויז, בני 38 עד 47 כיום, עדיין רעננים וצעירים. הם מבצעים את אותם צעדי ריקוד מפעם בחן. הנערות שאהבו אותם בגיל 12 הן היום בנות שלושים ומשהו, במיטב שנותיהן, והכי בא להן להיזכר, לשיר במלוא גרון, ולקחת שעה וחצי הפסקה מהקריירה/ילדים/דייטים – כל אחת והסטטוס שלה – ולהיות לרגע מעריצות מתוקות. זה יוצר אנרגיה מעולה, התאמת ציפיות מושלמת ושעה וחצי של כיף אמיתי.
לא ברור למה, אבל המופע מתחיל בווידאו ארוך, של כמה וכמה דקות, עם קטעים ממיטב הלהיטים, שעליהם יחזרו הבנים בעוד כמה דקות. אבל זה עובד. זה מכניס את הקהל לגרוב הנכון, וכשהם עלו לבמה, האמפי פשוט התפוצץ. הבקסטריט בויז נראים טוב, הם בכושר, הקולות שלהם בסדר וגם כשהם חוזרים באופן מכני על ההעמדות הישנות, זה איכשהו נראה אותנטי.
אין בזה שום חידוש, שום הפתעה. אבל מי רוצה חידוש? למרות שהם הבטיחו שבקרוב יוציאו אלבום חדש, הם לא דחפו לסט ליסט אפילו שיר אחד שהקהל לא הכיר בעל פה. וכמו כל אמן אמריקאי מוביל, הם מה-זה יודעים את העבודה. כל אחד מהם דיבר קצת עם הקהל, הזכיר כמה כיף להם אצלנו, והתחנפן מלוא גרון. אבל לא באופן מעיק. הלהיטים הגדולים כמו "Get Down", "Show Me the Meaning of Being Lonely" וכו', כולם עדיין שירים שכיף לשמוע. וההפקה מעודכנת ממש מעט, לטובת הזמן שעבר, אבל היא לגמרי ניינטיז. בכל זאת, הניינטיז חוזרים כל הזמן.
בחיים האמיתיים הבקסטריט בויז מופיעים כרגע באופן קבוע בלאס וגאס, אז הם בכושר. יש הרבה החלפת תלבושות, ומעברי וידאו כדי שינוחו רגע מאחורי הקלעים. המופע גם לא ארוך. שעה וחצי ברוטו. ושלושת הלהיטים שסוגרים אותו, "Shape of My Heart", "I Want It that Way", ו"Everybody" היו סיום מעולה ומרים.
