שש שנים עברו בין צאתו של אלבום המופת הקלאסי "ימי התום" לבין אלבומה השלישי של ריטה "אהבה גדולה". זה היה מזמן, בתחילת שנות התשעים. אחרי ששינתה בבת אחת את כל התפיסה של "מהי זמרת" בפופ הישראלי, ואחרי שני אלבומים ראשונים שמכרו כמעט 300,000 עותקים, היה נדמה כאילו ריטה נתקעה. לפתע היא לא הצליחה להבין איזה שירים היא רוצה לשיר, מה צריך להיות הכיוון ובעיקר היא לקחה את הזמן יותר מדי.
זה היה עידן אחר, עם תקשורת אחרת. הרבה לפני שגיא פינס ורז שכניק החלו לעמוד עם סטופר ולשאול כל הזמן "מה קורה?". ובכל זאת, הדברים עוררו גם אז דיון. לא שריטה נחה. היא יצאה לסיבוב ההופעות הראשון והמצליח שלה. אחר כך באו פסטיבל ילדים, אירוויזיון, מחזמר עם דודו פישר, "אילוף הסוררת" ו-"חתולה על גג פח לוהט" בתאטרון ובמקביל ניסיונות הקלטה באירופה שנגנזו. רק אחרי כל אלה הגיע "אהבה גדולה" עם "ערב כחול עמוק" והפיג מיד את כל החששות שהצטברו בדרך.
"ניסים שקופים" מגיע אחרי הפסקה אפילו ארוכה יותר של תשע שנים וגם בהם קרו המון דברים, ביניהם אלבום פרסי של חזרה למקורות, ספר ילדים, הופעה בסרט "בן חוזר הביתה", שיפוט ב"כוכב הבא" וחידוש של "גבירתי הנאווה". בסיבוב הקודם נאמר בין היתר כי כשיצא התקליט, ריטה תהיה כמעט בת 35, כבר לא הצעירה המלהיבה מהסיבוב הקודם. הפעם היא כבר בת 55, שזה חתיכת גיל, גם לזמרת, והסיכוי לחוסר רלוונטיות ואיבוד הקשר עם הקהל הוא גדול עוד יותר. מה גם שבתקופת "אהבה גדולה" היה שם גם רמי קליינשטיין עם השירים החד פעמיים שכתב לה. הפעם היא ככל זמרת מבצעת, גדולה ככל שתהיה, נאלצת ללקט ממה שקיים בשוק.
אחרי כל התהיות האלה מגיע האלבום "ניסים שקופים". עשרה שירים, שבהם ריטה אינה "צורחת" אפילו פעם אחת. את מה שהשיגה בעבודה על האלבום הקודם "רמזים" בהדרכתו המצוינת של עברי לידר, היא לא רק שלא שכחה. לידר הרחיק אותה מהשירה הגדולה, לעיתים גדולה מידי, שדבקה בה בתחילת המילניום, והחזיר אותה למקום אינטימי ומרגש יותר. באלבום החדש, אמנם ללא לידר, ריטה מיישמת בהצלחה את העקרונות שלמדה אז.
זה לא קל להיות ריטה בישראל 2017. הסינגל "חבר של פעם" אמנם הופיע בראש מצעדי ההשמעות ברדיו, אבל למצעד של גלגלצ הוא לא הצליח לחדור. זה לא שריטה אמורה להתחרות בעדן בן זקן ואליעד. ובכל זאת, עד לפני שנתיים ידעו מאזיני גלגלצ לשמור על איזה איזון. אבל מסתבר שאפשר גם בלי, ואולי נכון להודות בעידן הזה, השוק הישראלי הלא מזרחי מחולק כרגע באופן חד לשתי חזיתות. החזית הצעירה שאותה מובילים בן אל וסטטיק, והחזית השנייה, שבה נמצאת גם ריטה, ומובילים אותה שלמה ארצי, עידן רייכל ועברי לידר, שהפופולריות שלהם מתבטאת בין היתר בהצלחה עצומה וקבועה בהופעות.
החזית שנקרא לה "לא מזרחית ולא צעירה", היא לא בהכרח מבוגרת. גם אמנים כמו הראל סקעת הם כבר חלק ממנה, בוודאי אנשים כמו מירי מסיקה, אביב גפן, קרן פלס ומוקי. החזית הזו, שבה ריטה נחשבת לאחת הזמרות המובילות זה, אם לא המובילה, היא חזית רגועה יותר שהקהל שלה מגיב באופן יותר איטי, אבל הוא ימצא דרך לשמוע את האלבום, ובעיקר ירכוש בהמשך כרטיסים להופעות. אני מתעכב על כל אלה כי אני קולט שחלק מהביקורות על "ניסים שקופים" הכילו סוג של תחושת אכזבה, כאילו "זה הכל?". נדמה לי שהאכזבה הזאת נובעת בעיקר מהכאוס הכללי של עידן הסינגלים החדש, שבו לא כל כך ברור היום מה ואיך לעשות בכלל עם אלבומים.
"ניסים קטנים" הוא אלבום ממש יפה, אחד המוצלחים של ריטה. הוא לטעמי המקבילה הישראלית ל-"25" של אדל. כלומר אלבום של זמרת שלא מחפשת, לא מנסה, פשוט שרה את השירים שמתאימים לה. "חבר של פעם" שפותח את האלבום מזכיר קצת ברוחו המנונים של רמי קליינשטיין, וזאת מחמאה. ומשם, שיר אחר שיר, נחשפים שירים יפים שריטה שרה באופן הכי יפה שהיא יודעת, והיא יודעת. זה כאמור מזכיר מאוד את הגרוב של "רמזים" וזה תענוג לאוזן. "מזמן" הוא גרובי אלקטרוני על זמני שכזה, אבל בלי ללחוץ. "קחי לך", אולי היפה ביותר בדיסק הוא דואט מושלם בין ריטה לבתה משי, שצומחת להיות זמרת נהדרת שלא מחקה בשום צורה את המקור.