דפש מוד הם כבר להקה ישראלית. הם הופיעו כאן לפני ארבע שנים. הם יופיעו כאן שוב במאי. ולהערכתי, אם לא יקרה משהו דרמטי, הם יגיחו הנה מעתה בקצב קבוע מידי כמה שנים, במסגרת סבוב הופעות חדש פלוס אלבום חדש. כי דפש מוד הם להקה מאוד אהובה בישראל ובאירופה. כבר שלושים שנה הם מיצרים עוד מאותו דבר, באופן שנח מאוד לעיכול.
האמת שאני כבר בשלב שאני משתעמם מהם למוות. גם בהופעה באצטדיון רמת גן די סבלתי. אומנם היה שם מסך גדול עם עבודת וידאו מרשימה, אבל התחושה היתה קצת של רוק פרסומות. ניסיתי השבוע להאזין לאלבום הקודם שלהם, ולזה שלפניו, ותהיתי כמה ממעריציהם המושבעים יצליחו לזהות איזה מהם הוא איזה.
האלבום החדש "Delta Machine" מתחיל בהבטחה למשהו חדש. "Welcome to My World" נשמע לרגעים כמו שיר מפתיע, כלומר מפתיע יחסית לדפש מוד, כי לקראת האמצע יש פזמון שנשמע קצת דומה למשהו שגם רובי וויליאמס או טייק ד'את היו יכולים לשיר. כלומר שיר פופ יותר סכריני ומתוק. אבל כבר בשיר השני, "Angel" הכל חוזר לפורמט הדפש מודי הקבוע. שיר על מלאך. אלוהים. דם. שיר לא רע, אבל בואו נגיד קשה לי להאמין שאני אאזין לו בעתיד.
אני גם לא חושב שאלך לראות את ההופעה של דפש מוד במאי. איך אסביר זאת, שבעתי מהם. אני לא חושב שלעמוד באצטדיון החם ולשמוע שבעה שירים חדשים מהאלבום הזה, זה משהו שיתן לי תחושת התעלות. אבל היי, אני זה בסך הכל אני. אולי אני שבע מידי. יכול להיות שיש שם בחוץ עשרות אלפי אנשים שהופעה של דפש מוד מסעירה אותם. וזה בסדר.
האנשים האלה גם יהנו מהאלבום החדש שאין שום דרך להסביר במה הוא שונה מכל מה שהיה לפניו. אלה אותם שירים, באותה הפקה מוזיקלית ואותו גרוב. יאמר לזכות דפש מוד שלפחות הם המציאו צליל שהוא רק שלהם, והוא על-זמני. עובדה, הוא תמיד נשמע בסדר. הוא אף פעם לא ממש התקלקל, והוא סוחב לא רע גם עכשיו.
אם צריך לבחור שיר אחד חמוד מהאלבום אני ממליץ על "The Child Inside" שכשמו כן הוא, שיר על הילד שבפנים. שמסתתר. שאנחנו מנסים תמיד לחזור אליו. אבל גם שאר השירים הם בסדר. בהנחה שאתם מאזינים לאלבום החדש המון פעמים ומצליחים להבחין ביניהם.
Depech Mode, "Delta Machine, *** שלושה כוכבים
ג'ון גרנט בשירי האהבה הכי יפים שגבר כתב לגבר בעשור האחרון
לא רבים מכירים את ג'ון גרנט בישראל וחבל. האיש הזה הוא אחד היוצרים החשובים של הזמן הזה במוזיקה האלטרנטיבית. והוא גם אחד הסיפורים האישיים המעניניים ביותר. הוא נולד במישיגן וגדל בדנבר. בגיל עשרים נסע לגרמניה ללמוד תרגום וכשל. הוא חזר לדנבר והקים את להקת the czars, שזכתה להרבה מחמאות וביקורות טובות אבל מעולם לא הצליחה מסחרית. אלבום קברים שלהם בשם "sorry I made you cry" הוא אחד היפים של העשור הקודם. הביצוע שלהם ל"song of a siren" המפורסם הוא היפה ביותר שהוקלט מעולם.
אלא שהעשור של ג'ון גרנט בלהקת רוק נגמר בזה שהוא הפך לאלכוהוליסט ונרקומן. הוא פרק את הלהקה, התחיל לעבוד כמלצר, עבר סשנים של גמילה ב"אלכוהוליסטים אנונימיים" ופרש ממוזיקה. הוא היה מחוץ לעניינים במשך זמן לא קצר עד ששני חברי ההרכב המוערך "midlake" נזכרו בו והכריחו אותו לשוב להקליט. האלבום "queen of Denmark" שיצא ב-2010 נחשב לאחד מהאלבומים הטובים של אותה שנה, ואף זכה לתואר אלבום השנה של הירחון מוג'ו.
באלבום ההוא התגלה גרנט כיוצר אישי מופלא, שכותב טקסטים כמו שאף אחד אחר לא יכול. באחד מקטעי השיא של האלבום הוא משווה את עצמו לסיגורני ויבר בסרט "הנוסע השמיני". שיר נפלא אחר "tc and the honey bear" מוקדש לבחור בשם TC שהיה הרומן הראשון של גרנט אחרי שהפסיק עם אלכוהול וסמים.
אלא שגרנט לא באמת הצליח להרים את הראש. שנה אחרי שיצא האלבום התברר לו שהוא נשא HIV. בדיעבד מסביר גרנט שהוא המיר את האלכוהול והסמים בסקס לא מוגן ובעצם ניסה להרוג את עצמו באופן אחר. דווקא הידיעה על ה-HIV טלטלה אותו והחזירה לו את הרצון לחיות. הוא עבד לאיסלנד והחל להקליט אלבום חדש עם בירגיר טורינסון מההרכב GUS GUS. שינייד אוקונר באה לעזור בקולות רקע. ולפני חצי שנה, כדי לסגור מעגל ולהרגיש שלם עם עצמו, הוא עלה לבמה בהופעה בלונדון עם ההרכב "הרקולס אנד דה לאב אפייר" וסיפר לקהל על הנשאות שלו.
עכשיו מגיע האלבום החדש "Green Pale Ghosts" ואין אלא להודות שגרנט הוא באמת אמן יוצא דופן. רוב הדאלבום מוקדש עדין לרומן עם אותו TC שאיש אינו יודע את שמו האמיתי. שני השירים הנפלאים שנמצאים בלב היצירה הם "It Doesn’t Matter To Him" עם הפזמון הקורע: "It doesn't matter to him, I could be anything, but I could never win his heart again", ו-"Why Don’t You Love Me Anymore". אלה כנראה שני שירי האהבה היפים ביותר שגבר כתב לגבר בעשור האחרון. והם מתחרים חזק בשיאים של מוריסי, הסמית'ס והפט שופ בויז.
גרנט שוב מבהיר שכמשורר רוק הוא איש לא מתחרים. בשיר "Ernest Borgnine" על שמו של השחקן ההוליוודי המנוח, הוא מסביר כיצד הוא מתיחס לנשאות שלו. שיר הסיום "Glacier" הוא מכתב עידוד לכל הנערים האמריקאים שגדלים בבתים דתיים שמרניים ומגלים את הנטיות שלהם ובא להם להתאבד. גרנט, שגדל בבית כזה, מסיים את האלבום דווקא בטון אופטימי ומסביר להם שאפשר לנשום עמוק ויהיה בסדר.
מבחינה מוזיקלית גרנט, כמו רוב יוצרי האינדי בזמן הזה, משלב אלקטרוניקה לתוך חלק מהשירים המאוד האישיים שלו, שבעבר היו לגמרי רוקיים. זה מצליח מאוד, במיוחד לאור העובדה שהוא משוטט בין סגנונות, לרגע הוא עכשווי לגמרי, רגע אחר הוא כמעט כמו ה"יומן ליג" באייטיז.
בעידן הזה מעטים הם היוצרים שמצליחים להנפיק אלבום שלם שהוא יצירה מטלטלת שאין צורך לבחור ממנה שניים-שלושה שירים בלבד. גרנט הוא לא רק אמיץ וחכם, הוא גם מעניין ומיוחד. הוא גבר בן 44, עם זקן גדול ועינים טובות, שאחרי שאתה מביט בתמונתו ומקשיב לשיריו אי אפשר להוציא אותו מהראש. זה לא אלבום קל, במיוחד אם מקשיבים היטב למילים. אבל זו חוויה מאוד מרגשת ועוצמתית. נקווה שמישהו יביא אותו בקרוב להופעה בארץ. אני בטוח שיהיה נפלא.
John grant. Green pale ghosts, ***** חמישה כוכבים