כבר הרבה זמן לא ראיתי אמן מתרגש כל כך בהופעה. הפעם הראשונה בקיסריה היא תמיד הגשמת חלום, אבל במקרה של נסרין קדרי, התרכזו לשם יותר רגשות מהמקובל. מה גם שהתאריך שנבחר מראש, בדיוק כשעומר אדם מפוצץ את אצטדיון סמי עופר שבחיפה, הכניס עוד מתח למשוואה. אולי בגלל זה כשהיא פתחה את ההופעה עם "חייאתי" הקורע, היה נדמה שהיא על סף עלפון חושים. גם את "אל תלך" היא שרה כשהעיניים שלה מתרוצצות, קצת לא מאמינות שזה קורה לה. אחר כך היא עצרה ואמרה "מסא אל חיר קיסריה, ערב טוב קיסריה". הקהל הריע ממושכות, והיא נרגעה קצת. אם כי לא לגמרי. למעשה רק לקראת החלק השני של הערב, אחרי שהחליפה שמלה, היה ניתן לראות שהיא באמת נהנית מהאירוע, כמו בהופעות הרגילות שלה.
קדרי מגיעה לקיסריה כתחנה זוהרת במסע הארוך שלה להפוך לאחת הזמרות המשמעותיות בישראל. זאת דרך ארוכה, ולא קלה, בכל זאת היא ערביה. רק שה"חסרון" הזה, הוא למעשה יתרון. יש הרבה זמרות נהדרות בישראל, אבל אחת כמוה אין. זה אולי לא בא לידי ביטוי מלא בלהיטים שלה כמו "באתי להחזיר לך" אבל כשהיא שרה לקראת הסוף את "אינתה עומרי", אי אפשר היה שלא לשים לב להבדל. ה"אינתה עומרי" של נסרין, נותן לכל ההופעה עומק שמעטות יכולות להגיע אליו. כשתמונה של אום כולתום מופיעה על מסך ענק, אתה פתאום מבין את העומק התרבותי, וזה תענוג.
למרות עומר אדם, האמפי בקיסריה היה מלא עד אפס מקום. שש שנים אחרי שזכתה במקום הראשון בעונה השנייה של "אייל גולן קורא לך", אחרי שלושה אלבומים מצליחים, ואחרי שכבשה לבבות בתור אחת המשתתפות האהובות בעונת הנשים של "גולסטאר", יש כבר קהל מספיק גדול שמבין את קסמה. הקריירה שלה מנוהלת בתבונה, ומושקעים בה מחשבה וכסף. על הבמה בקיסריה ליוו אותה עשרה נגנים ושני זמרי ליווי, אליהם הצטרפו בחלק אחד עוד שישה מתופפים ושבעה רקדנים, וברגעי השיא עוד שלושה נגנים לטובת הפרק הערבי.
הכמות הזאת מוסיפה לא רק עושר מוזיקלי וכוח, אלא גם את התחושה שאתה עומד מול אמנית שמנהליה מאוד מאמינים בה. אבל המסביב הוא רק המסביב. נסרין היא קודם כל כוכבת. עם קול מעולה שהיא שולטת בו לגמרי. עם כל סממני הדרמה קווין המזרח תיכוניים, התנועות וההבעות שהן לעיתים מוגזמות, אם כי תמיד בשליטה ובכוונה, וברוב הזמן עם חיוך. זה משוכלל ומכושף. מרגע שהיא עולה לבמה אתה לא יכול להוריד ממנה עין. וגם לא רוצה.
באחד מקטעי השיא של המופע, היא שרה מחרוזת שלה קראה "ארבע אימהות", שירים של ענקיות שהיא גדלה על ברכיהן. זה התחיל בביצוע מעולה ל"פגישה" של מרגול, עבר לביצוע משגע של "טלפון האהבה" של זהבה בן, לקלאסיקה "צלצולי פעמונים" של אהובה עוזרי ולסיום "איש יקר שלי" של אביבה אבידן. אלה שירים שונים מאוד אחד מהשני, מתקופות שונות, אבל נסרין הצליחה בקלילות לתת לכל אחד מהם את הניחוח שמתאים לו ובעיקר את הכבוד הראוי. מצידי היא יכלה לשיר את ארבעת השירים האלה במלואם.
נסרין היא מהזמרות האלה מהקלישאה של "יכולה לשיר גם ספר טלפונים", זה יהיה מושלם. ולכן כשהיא עם רפרטואר לא ענק של להיטים, אין בערב תחושה של דלילות חומרים. גם שיר לא גאוני כמו "לומדת ללכת", שהוא קצת "נסרין עושה אדל", נשמע מעולה מול הים של קיסריה. למעשה כל מה שנסרין צריכה בעידן הזה כדי להמשיך ולהתקדם זה שירים מעולים, שיכתבו לה טובי הכותבים בארץ. זה כמובן קל להגיד וקשה יותר לביצוע אבל כל השאר כבר שם.
ויש כמובן את ה"ערביות", כלומר את היכולת לעבור בן רגע לשיר בערבית, ולהרים חפלה אמיתית, שהיא בו זמנית גם מסחררת, אבל תמיד טיפה עצורה ואולי אפילו עצובה, שונה מהחפלות היהודיות שהן לעיתים "רק חפלות". אני מקווה שאני מנסח כאן משהו שנשמע הגיוני וברור. מה שאני רוצה בעצם לומר זה שלהיות ערביה בישראל הוא גם כח. ולהיות ערביה שיכולה להישאר מי שהיא, לשמור על הזהות והמקורות שלה, ולסחוף אחריה קהל יהודי, יותר מכל חפלאיסטית צעירה יהודייה, זה יותר מסתם הצלחה.
לקראת סוף המופע, ירדה נסרין אל השורה הראשונה ושרה עם דמעות בעינים להוריה ובני משפחה נוספים שישבו בשורה הראשונה. זה היה כנראה הרגע הכי מרגש של הערב. נסרין שרה ובכתה, הוריה נראו מאושרים ונבוכים באותה מידה, מנסים לשמור על פאסון, אבל גם להראות לה שהם גאים בה. היה בזה איפוק מעורר כבוד, קסם של ממש. והקהל היה חם ומחבק ומכיל. שזה כמו שאומרים, לא מובן מאליו.