בסוף המופע שלהם, שישי בצהריים בהיכל מנורה מבטחים בתל אביב, ביצעו סטטיק ובן אל תבורי בהפתעה את השיר החדש שלהם "גומיגם". בראשון (אתמול) הוא כבר יצא לעולם, מלווה כרגיל בקליפ מושקע. אלא שהפעם, למרות השם הכביכול ילדותי, מדובר בשיר למבוגרים. גם הביט שלו מרפרר ללהיטים ברזילאים מהתקופה האחרונה, וגם הקליפ עצמו, לראשונה, מכיל בחורות (יותר נכון בחורה) באווירת בוטילישס. בהיכל מנורה, אחרי שעה וחצי עם קהל מרוגש ומלא בילדים, קשה היה להבחין שזה שיר מעט שונה. אבל כשצופים בקליפ, מבינים הכל. זה מעמיד את ההופעה בהיכל באור מעט אחר.
זה במיוחד מחדד את השאלה, איך יצליחו סטטיק ובן אל לשלב בין הרצון (המוצדק) שלהם לכבוש את אמריקה כאמנים רציניים, עם העובדה שבישראל, הקהל שלהם, לפחות כרגע, לפחות על פי ההופעה במנורה, הוא ילדים שבאו עם ההורים. וכשאני אומר ילדים, אני מתכוון לחמש עד שלוש עשרה. גג. מה שנקרא פסטי-פסטיגל. אבל רגע, בואו נתעסק קודם במופע.
כזה עוד לא היה. המופע של סטטיק ובן אל תבורי בהיכל מנורה היה אירוע פופ ברמה בינלאומית. מושקע. כל שיר הוא נאמבר ענק שכולל החלפת תלבושות, רקדנים ועבודות וידאו תואמות. מהסוג שאתה רואה בהופעות של ביונסה, מדונה, ליידי גאגא וריהאנה (בגלגול הקודם, לפני שהיא נהייתה לאה גולדברג). נדמה לי שהניסיון היחיד בישראל לעשות דבר דומה היה בשעתו ב״one״ של ריטה. אלא ששם זה היה יותר מופע בסגנון סירק דה סוליי, רציני ותיאטרלי.
הצמד שמוביל את הגל החדש של הפופ הישראלי, מצליח גם על הבמה לשמור על רמה גבוהה, יצירתיות ובעיקר אווירת פאן. אל תטעו, מתחת לכל הרעש והצלצולים, יש שני אנשים רציניים, כריזמטיים, שאם צריך יכולים להחזיק את הבמה לבד, רק עם פסנתר, כמו ב"הכל לטובה", שהיה הרגע האינטימי ביותר במופע ובאופן טבעי גם המרגש ביותר. הערב נפתח בסרטוני וידאו שמראים אותם מאלתרים בחבורה. מספיק לראות את הסרטונים המקסימים האלה כדי להבין שבינתיים מוצה רק מעט מהפוטנציאל של השניים. לאורך רוב המופע אתה חש שהוא גדול על הסיטואציה, ובעיקר על הקהל. הייתה לי לרגע תחושה שזה קצת כמו בסיבוב ההופעות האחרון של מדונה שהחל בישראל. אנחנו החזרה הגנרלית, רגע לפני שיוצאים לכבוש את העולם.
האמת היא שנהניתי מאוד, אבל ממש, וככה גם האחיינים שבאו איתי, ואלפי הילדים והוריהם, גם אם הם כבר ראו את השניים בכל מיני הופעות קטנות יותר. הפעם זה היה אחרת כי המופע עצמו צריך להתגבר על שני מכשולים לא פשוטים; הראשון הוא בעיית הרפרטואר. לסטטיק ובן אל אין עדיין מספיק שירים כדי למלא בנדיבות מופע כזה. לכן כל שיר הופך למשהו גדול בהרבה. במקרה של "כביש החוף" עם מקהלת גוספל ותפאורה של כנסיה זה נהדר. בשיר הפתיחה "סלסולים" זה קצת מכביד. רק שתי דקות על הבמה וכבר הם משחקים עם הרקדנים בלהאיץ ולהאט את הקצב כדי לשגע את הצעדים שלהם. שזה דבר שמתאים יותר לשני שליש הדרך ולא לפתיחה.
הנושא השני, שכבר הזכרנו, הוא הפער בין המוזיקה לקהל. לא ברור איך, אבל השניים הפכו תוך זמן קצר לאלילי ילדים, מה שמרחיק מהמופע את גילאי 25-17 שאליהם מכוונת המוזיקה. נדמה שאם היה באולם קהל כזה, האפקט היה חזק בהרבה. חשתי גם שבדקות הראשונות הילדים הקטנים יותר בקהל היו קצת בהלם מהביטים הקשים יחסית (וזה באמת יחסית לגיל, בשורה שלנו הגיל הממוצע היה 8). אני מניח שגם הרעיון להתחרות אחד בשני במשחק בפלייסטיישן, לא יחזור על עצמו.
סטטיק ובן אל מודעים היטב לכמות השירים שלהם. הם בחרו לא לשבץ קאברים ובמקום זה אירחו בתוך המופע את יהונתן מרגי מ"הכוכב הבא" ששר את "Billie Jean" של מייקל ג׳קסון ובעיקר רקד מעולה. ובקטע השיא עלה לבמה סטפן, ה-סטפן, ושר את ה-להיט של הקיץ "קומסי קומסה", זה היה הרגע שבו הקהל כבר לא ידע את נפשו מרוב הנאה. סטפן הזה ראוי שיהפכו אותו לכוכב ענק, כיף לראות ילדים ישראלים צורחים לבן של מהגרי עבודה. יש בזה אופטימיות.
בסיום כאמור הם שרו את "גומיגם", הזדמנות לדון בצעדים הראשונים שלהם בעולמו של חיים סבן. לשיר החדש יש גם גרסה באנגלית. לצד גרסאות ל"טודו בום" ועוד כמה מהשירים. לא ברור איך זה עומד לקרות, ואיך הם יחלקו את זמנם, דבר אחד ברור: חיים סבן, שהחל את דרכו כמנהל של להקת קצב בשם האריות ושל הצמד שוקי ואביבה, אותם גם הפך להצלחה באירופה, לא החתים את סטטיק ובן אל סתם כך. איכשהו שני הצעירים האלה החזירו לו את הרצון להתעסק במוזיקה, ונדמה לי שגם את האמביציה להראות שהוא יכול לבנות אמן שיכבוש את אמריקה. זו גם הסיבה שאני מאמין בסיכוי שלהם. עם האמביציה של השניים האלה, צוות הניהול הפרטני שלהם ואחד האנשים הכי מקושרים בהוליווד, יש מצב שלגל גדות יהיו בקרוב מתחרים על התואר "הישראלי המפורסם בעולם".