איתי לוי רוצה לספר לכם הכל, וזה קורה כמובן מהצד שלו. מדובר במשהו שטרם קרה בפופ הישראלי או הים התיכוני החדש - תקראו לזה איך שבא לכם .
"הולכת יחפה", מיני האלבום החדש שלו שכולל שבעה שירים ויצא השבוע - הוא אלבום אישי מאוד שמנסה להקיף את שברון הלב של לוי מכל זווית אפשרית, ולא צריך להיות גיא פינס כדי להכיר את הפרטים: הוא ניהל מערכת יחסים עם הדר חיון, אחרי שנה וחצי הוא הציע לה נישואים, ואז הכל בוטל בפתאומיות. למה? תקשיבו לאלבום ותקבלו את הגרסה שלו.
אבל עוד משהו רגע לפני הרגשות של איתי: בשנים האחרונות התרגלנו לקבל אלבומי פופ ים תיכוני שהם לא יותר ממקבץ להיטים שמישהו סידר יפה. כל שיר הוא להיט פוטנציאלי - ומה שיתפוס יתפוס. נדמה לי שעל השיטה הזאת חתומים בפופ הישראלי זאב נחמה ואתניקס. האלבומים שלהם, גם בתקופות שאנשים בנו קונספציות ועבדו שעות ארוכות על יצירת מכלול - היו תמיד אוספי להיטים מעולים, ומאחר שנחמה הוא בעצם זה שהכתיב את הדרך לכל הזמר המזרחי של העידן החדש - גם האלבומים התנהגו בהתאם.
מי שהגדיל לעשות היה אייל גולן שבעשור שעבר הוציא עשרה אלבומים, שפרט לאלבום משירי זוהר ארגוב - הכילו כולם שירים חדשים. שני האחרונים הכילו 20 שירים כל אחד - סה"כ 151 שירים חדשים (!), ומה שעשה גולן עשו גם כל האחרים. אם תבדקו את כל האלבומים שיצאו כאן בעשור האחרון, מעבר ללהיטים שמובילים את האלבום, קשה להגיד שהייתה כאן איזו אמירה אישית. איתי לוי החליט לקחת את כל הסיפור הזה צעד אחד קדימה.
הוא עושה את זה גם ברגע נכון בזמן. אחרי הגל המזרחי ואחרי גל הפופ החדש, ובעידן שבו ממילא אלבומים הם מוצר מותרות ונשברו כל הגבולות. וכך לוי, בתור הכוכב העולה של התקופה ואחרי שנתיים שהוא מגיע לכל בית ב"כוכב הבא" ומתחכך בסטטיק, בן אל ואסף אמדורסקי - בשל לעשות משהו שטרם נעשה כאן.
הפעם האחרונה שמישהו הוציא כאן אלבום ששינה את חוקי המשחק, היה כשעדן בן זקן הוציאה את אלבום הבכורה שלה. אלא ששם העניין היה שבן זקן פשוט הציבה את עצמה במרכז הבמה והודיעה: אני הכוכבת החדשה שלכם. האלבום עצמו היה רק כלי. אצל לוי זה הפוך. המסר הוא המסר. קבלו אם כן את שברון הלב החדש של הגבר הישראלי מודל 2020, גרסת הלוי. וכן, יש גם אשמים.
צריך כמובן לציין שלוי לא כותב את המילים בעצמו. על השירים באלבומו החדש חתומים השמות החמים של התקופה, כולל אבי אוחיון, דולב רם ופן חזות ונועם חורב. אבל יש לי תחושה שלפחות בחלק מהשירים, לוי היה מעורב לפחות רעיונית, וזה ניכר מאוד בשני השירים המרכזיים באלבום: שיר הנושא "הולכת יחפה" ו"המחשבות הורגות אותי". בראשון מסביר לוי כי הוא "הולך ומצטער על הטעות שהוצאתי לך טבעת" ובשני הוא מזכך את האמירה ומאשים: "אני זוכר את המילים, תקנה כבר לי טבעת".
כלומר, אם לאמ:לק, לוי מאמין שהכל התקלקל בגלל הריצה המוקדמת מדי לטקס הנישואים. היא לחצה לקבל טבעת, הוא הלך והציע, ואז התחילו מריבות והכל התחרבן. אני כמובן חושב שטבעת היא רק תירוץ, אבל היי, זה רק אני והאמונה שלי בפסיכולוגיה.
בשאר האלבום לוי מביא וריאציות כאלה ואחרות לשברון לב - לא כולן אישיות, ואגב באף אחת מהן אין איזה חשבון נפש אמיתי - אבל זה בסדר, בכל זאת מדובר באלבום פופ, ומספיק שדודו אהרון (אם אני מנחש נכון) תרם את השורה החמודה ל"שורטת": "את מוזרה כמו השירים של גלגלצ בלילה".
מה שכן, וזה אולי הכי חשוב: מהתו הראשון ועד האחרון, המיני אלבום הזה ממש יפה והשירים טובים אחד אחד. תפירה עילית. זה נפתח בבלדת פסנתר מהממת של אבי אוחיון בשם "עדיין אוהבת"; שיר מעולה על זכרונות מריב האוהבים האחרון.
איתי לוי למד מאייל גולן את הדבר הכי חשוב וזה לבחור שירים טובים, וברגע הזה בזמן שהוא מצליח, וקל לו לקבל את המיטב של טובי הכותבים, צריך רק לדעת לבחור נכון. "חסרה לי בנוף" הוא שיר געגועים יפיפה, ואחר כך מגיע ה-להיט: "הולכת יחפה" שכבר הזכרנו כאן למעלה. גם המשך האלבום שומר על אותה רמה, ושיר הסיום, "השקט של שבת", מצליח להביא אותך לקו הסיום עם תחושה אופטימית: "נסתדר עם כל מה שיבוא עלינו". אולה!
באופן מאוד מפתיע האלבום הזה מתכתב יותר עם אלבומי פרידה השייכים לפופ העולמי (נניח זה של אדל) מאשר עם אלבומים מזרחיים. לאיתי לוי יש לב שבור, הוא גאה בזה, ובהזדמנות זו הוא גם מזכך כאן את סגנון המיינסטרים הישראלי החדש שהוא לגמרי מערבי, עם נגיעות מזרחיות שמתבטאות בעיקר בקטנות בשירה עצמה. שמעתי אותו באחד הלייבים שלו השבוע חצי מתנצל על זה שהוא הוציא "רק" שבעה שירים, והבטיח לשחרר עוד בעתיד.
אז אולי המיני אלבום הזה הוא בכלל משהו שקרה לו בלי להתכוון - ובכל מקרה זה יצא לטובה. לא צריך 15 שירים. שבעה טובים, עם איזה מכנה משותף, עושים את העבודה הרבה יותר טוב. אפשר בקלות להגיד שזה אחד האלבומים הכי טובים שיצאו כאן השנה, וממש לא בטוח שגם יוצרי אינדי אישיים יצליחו להתחרות בו.