חודש וחצי אחרי החלק השני בסדרה, השבוע הגיע החלק השלישי (וכנראה האחרון) של פרויקט "צו השעה". החלק השני, כזכור, היה מאוד מאכזב לטעמי, מה שלא הפריע לביצוע היפה של טונה ויסמין מועלם ל"אור הירח" להיכנס למצעד של גלגלצ ולהצליח - וזה העניין בפרויקטים כאלה - כל שיר נמדד בפני עצמו. הפעם יצאו 14 שירים, וכמות הפגיעות בול היא הרבה יותר גדולה. אבל אולי אני משוחד.
כי בסוף, מי שבאמת הורגת אותי, זאת אסתר עופרים. האישה עם הקול הזך ביותר, אחד הקולות הכי יפים בתולדות המוזיקה העולמית, ומגיע לאנשי "צו השעה" שאפו ענק על כך שהצליחו להביא אותה להקליט שיר חדש, אחרי שלדעתי לא היה כזה כבר לפחות עשור ואולי יותר. עופרים מאוד "קמצנית" בהקלטות חדשות, וכך, כשהיא כבר מקליטה - זה לגמרי נס לאוהביה.
עופרים מבצעת כאן, יחד עם יוני רכטר (מי שמלווה אותה כבר הרבה שנים), את "ציפור שנייה" - השיר הקלאסי שהלחין מישה סגל למילותיו של נתן זך. נדמה לי שהיא ביצעה את השיר הזה בהופעות האחרונות שלה בישראל, אבל אני לא בטוח. בכל מקרה, אין בנמצא הקלטה של הדבר הזה. בגרסת "צו השעה" עופרים מתחילה לבדה בבית ובפזמון, דקה וחצי של שלמות קולית בלתי נתפסת. הקול שלה כבר עמוק יותר (בכל זאת בשנה הבאה היא תהיה בת 80), אבל הוא עדין וצלול כל כך - שתוך 20 שניות הוא הביא אותי לדמעות.
בחלק השני נכנס גם יוני רכטר, גם הוא שר יפה, ובסוף הם שרים זו לצד זה. זה מרגש ודרמטי, אבל בכל זאת לא משתווה לאותה דקה וחצי ראשונה ונדירה. אם הייתי אני הבעלים של קרן נכט, הייתי נוסע עכשיו אל עופרים בביתה שבהמבורג ומכריח אותה להקליט אלבום שלם של קלאסיקות ישראליות מודרניות. אבל אני לא, אז אסתפק בזה שלפני כ-20 שנה, כשעוד כתבתי ב"מעריב", נשלחתי להמבורג לראיין אותה, וזאת היתה חוויה בלתי נשכחת. בין היתר היא סיפרה לי אז שהיא אף פעם לא שרה מחוץ לבמה, רק בחזרות והופעות - כי היא פשוט לא מסוגלת.
במצב רוח חגיגי זה, אפשר להמשיך וליהנות. אפרופו קולות יפים, משה פרץ נותן כאן ביצוע מפתיע ומשובח ל"אני גיטרה" עם עיבוד מינימלי ועדין מאוד של שמוליק נויפלד, מה שהצריך מפרץ (סוף סוף) להסתמך רק על הקול היפה שלו שייעשה את העבודה. הוא מרוכז, וזה עובד מעולה. הוא שר יפה, ברגש ובתבונה, ואני בטוח שהביצוע הזה לא ייעלם סתם ככה וכן יקבל את הכבוד שמגיע לו.
הביצוע של בניה ברבי ודניאל זמיר ל"וידוי" של נתן אלתרמן וסשה ארגוב, הוא אחת ההפתעות המוצלחות של הפרויקט כולו. השניים הופכים את השיר הזה - שכולו טרגדיה נשית - לקינה הומואית קורעת לב. המשפט "והיה לי ברור כמו שתיים ושתיים", שזכור בעיקר מהביצוע היפה של יהודית רביץ, נשמע פתאום כאילו הוא ממש נכתב מגבר לגבר - וזה חזק מאוד.
חוץ מזה, הביצוע הזה הוא גם תיקון לדניאל זמיר, אחרי שבספטמבר האחרון הוא נתן ראיון דוחה במיוחד לשבועון בתי הכנסת "עולם קטן", ובו הסביר כמה מגעיל אותו להיות הומו - ולכן הוא החליט לחזור לנשים, למרות שהוא נמשך לגברים. זמיר לא התנצל על הראיון ההוא, אבל שיר האהבה הקורע לב הזה, שהוא בחר לשיר בגרסה הומו-ארוטית מאוד, הוא דרך יפה להגיד לקהילה "סליחה".
וכרגיל ב"צו השעה'", בדיוק כמו בשני החלקים הקודמים, הרגאיי הוא מפלטו של מי שאין לו מושג מה לעשות - אבל הנה, גם כאן יש תיקון. דווקא בביצוע של תמיר בר ל"קול גלגל", שרקח עבורו ישי סוויסה, זה סוף סוף מתאים. השיר האיקוני של אברהם טל ו"שוטי הנבואה" מקבל כאן טוויסט קל - אך נכון. הגרסה המקורית היא בת שש דקות, וקצת קשה לצלול לתוכה. גם הגרסה של טל בהופעה חיה היא כבדה, ובר הצליח להביא גרסה יותר מהודקת ששומרת על רוח השיר. הוא אפילו הופך אותו לפחות רוחני, ויותר עגמומי מהמקור - ואם אתם מפחדים, הרצינות של השיר נשמרת, ואין כאן דאחקות בסגנון "שם טוב האבי".
רוצים עוד תיקון? קחו את הביצוע של בר צברי לקלאסיקה "מנגן ושר" של אבנר גדסי. צברי, שמככב כבר שבועות ברדיו עם "ג'וני", עשה את הדבר המתבקש בעצם, או אם להיות מדויק - דודו טסה עשה את מה שהוא יודע לעשות נפלא; הוא לקח את השיר והפך אותו למזרחי וכבד יותר. זה מתחיל כאילו אנחנו בחפלה תימנית לפני 50 שנה, ואז מקבל טוויסט רוקי - אבל צברי מסלסל בתימנית והדרמה מועצמת הכי חזק שאפשר. אז מה התיקון כאן? כזכור, בחלק ב' היה ביצוע לא מוצלח ומיותר של אבנר גדסי עצמו ל"רק החיים" - אז הנה, לפחות כאן עושים לו את הכבוד שמגיע לו. תענוג.
עוד יציאה מעולה היא הדואט המרגש של נעם בנאי ולאה שבת. "מה אעשה", של ארז לב ארי, הוא מסוג השירים היפים שלא קיבלו את המקום המגיע להם בזמן אמת, וזה בדיוק מה שנקרא - "שיר קצת מוכר". ההפקה של גלעד שמואלי אלגנטית, לא משתלטת, והחיבור בין בנאי לשבת, שלא הייתי חושב עליו בעצמי בשום צורה, דווקא עובד מאוד יפה. במיוחד שהקול שלה הוא העבה ושלו הדק. הנה דוגמא לחיבור שעל פניו לא ברור מאיפה הגיע - ודווקא הצליח. זה לא אומר שכל מיני חיבורים לא מוצלחים אחרים, לא היו אמורים להישאר על רצפת חדר העריכה.
ואחרונים חביבים, הביצוע של יעקב שוואקי ל"אלוהים נתן לך במתנה" ופורטיס עושה "מלנכולי"; שוואקי, שהוא חזן וזמר של מוזיקה חסידית בדרך כלל, בחר את השיר הישן הזה של איתן מסורי. במקור זו הייתה בלדה מתקתקה עם לחן בסגנון סן רמו, ומסורי הצליח להסתיר את הטקסט המאוד אמוני אך תמים הזה. שוואקי לא מעוניין להסתיר, אבל גם בגרסה שלו, שהיא מאוד עכשווית ואישית, הטקסט איכשהו עובר והתוצאה נעימה לאוזן.
אצל פורטיס זה כמובן ההפך מקורקטי; זה תזזיתי, מלא הפתעות ואינטנסיבי. אבל זה פורטיס, ולפורטיס מותר לעשות מה שבא לו. וזה בדיוק מה שהוא עושה. זה לא ביצוע מפתיע או מחדש. אבל הבחירה בשיר כל כך טוב, אחד היפים שכתב דוכין אי פעם, מאפשרת לפורטיס מרחב די גדול של אימפרוביזציה. נדמה לי שאם הוא יתחיל לבצע את זה בהופעות - זה יהיה שוס ענק.
אם לסכם עכשיו את כל הפרויקט, יותר מ-70 שירים, אפשר להגיד שמדובר במבצע מרשים מאוד. הרבה כסף הושקע כאן, והתוצאה באמת יפה וכל הכבוד לכולם. זאת הייתה הזדמנות נוחה, לכל מי שרצה, לעשות איזה ניסיון בגרסת כיסוי, ובסך הכל אפשר לומר שיש כאן לא מעט ביצועים שבשבילם היה שווה לטרוח - וגם מי שפספס, זה באמת לא נורא. מותר לנסות וזה סבבה. חבל שלא היה שם מי שוויתר על כמה תאונות דרכים לאורך הדרך ולא שלח את הזמרים למצוא שיר אחר, או לעבוד על שילוב קולות שונה - אבל זה באמת לא נורא. מה גם שגרסאות כיסוי הן דבר שנוצר כל הזמן ממילא.
יובל דיין למשל, לא השתתפה ב"צו השעה", אבל הוציאה לאחרונה, לכבוד הסרט התיעודי על אהובה עוזרי, גרסה נהדרת ל"כוחך הרם" - השיר שסוגר את אלבומה הראשון של עוזרי, "היכן החייל". תמיר מוסקט יצר עבור דיין מעטפת נהדרת, והתוצאה היא שיר שבו דיין נשמעת הכי טוב שנשמעה אי פעם, וייתכן שכך יחזור אל הקנון הכללי השיר הנשכח הזה, וזאת חברים וחברות, אחת הסיבות הכי חשובות להקליט קאברים.