לא עברה שנה מאז אלבומו הגרוע והמיותר "Changes", והנה ג'סטין ביבר חוזר עם אלבום חדש בשם "Justice". אם להתחיל בשורה התחתונה - אז האלבום הזה בטוח יותר טוב מקודמו ובטח לא מנסה להתחרות באלבום המעולה "Purpose" שהפך את ביבר למוזיקאי שאפשר וצריך להתייחס אליו ברצינות. אז מה כן?
ג'סטין כבר בן 27 והוא הג'סטין החדש; נשוי, מאוהב ולטענתו נקי לגמרי משטויות. בלהיט המוצלח ביותר באלבום, "Lonley", הוא אפילו מתחשבן עם כל אלה שראו אותו ברגעי השפל ולא הושיטו לו יד, וכנראה שנצטרך לחכות עוד 2-3 אלבומים ולפחות עשור עד שהוא יבין שכשאתה עמוק בסמים רק אתה יכול להציל את עצמך. זה הטריק של המחלה הזאת.
אבל למה להיות כבדים? "Justice" הוא אלבום קליל, פופי וכיפי. יש בו כל מה שאתה מחפש בפלייליסט עדכני עם נטייה לצד הרך והמלטף של הדברים. בניגוד להרבה אלבומים אחרים, אפשר גם להקשיב לו ברצף. הוא מגוון, ערוך טוב ואין שירים שחייבים להעיף. הבעיה היא שלפעמים הוא יותר מדי קל ונוח. מחפשים פריצות דרך? חדשנות? הגעתם למקום הלא נכון. קחו את הלהיט "Peaches" לדוגמה שיישתלב בכל פלייליסט רגוע שתכינו, ואם לא תתעניינו לעולם לא תדעו שזה שיר של ביבר. או גרוע מזה, קחו את "Off my face", בלדה שמגיעה כמעט עד ג'וש גרובן. זה יפה, לא סופר מרגש, אבל הכי להקת בנים מהניינטיז. לטוב ולרע.
שלא כמו קודמו, האלבום החדש לא נשמע כמו פרסומת עלובה או קטע לטיקטוק (היי "yummy"!) ורוב השירים הם להיטים מוצקים. הבעיה היא שחלק מהם סובלים מגנריות. קחו למשל "Die for you", פופ רוק מצוין למצעדי פזמונים, אבל שיר שיכול לככב בכל אלבום של כל כוכב פופ צעיר בעולם. אין בו שום שפיץ. תנו אותו ל-BTS ותראו אותו הופך ל"שיר השנה". או שיר כמו "Love you different" שבטוח היה גורם לנערים הקוריאנים לפוצץ חצ'קונים אחד לשני.
הבעיה הכי גדולה באלבום, והיא זו שגורמת למבקרים אנגליים לקרוע אותו, נעוצה בהתעקשות של ג'סטין על מסר. את האלבום פותח קטע קצר של המנהיג השחור מרטין לותר קינג ובהמשך יש רצועה שכולה נאום מפורסם של לוחם זכויות האדם האיקוני. מה הקשר של זה לשירי האלבום שרובם דביקים ומתקתקים עד זרא, גם אם באופן חיובי? נניח "Anyone" שכולו שיר אהבה משתפך לבת זוג וכזה שעוד יכניס מלא זוגות לחתונה, גם בישראל.
ג'סטין לא באמת מבין בפוליטיקה, וגם לא מבין שזה לא מספיק להתהדר במרטין לותר קינג, בטח אם אתה נער קנדי לבן שהדבר היחיד שמחבר אותו לאדם השחור הן כתובות קעקע מוגזמות. העניין הוא שג'סטין הוא תופעה וחיית קרקס. הוא האיש הזה שהצליח כילד אינטרנט וכבש את העולם בגיל 15 ומאז הוא חי ביקום מקביל. קצת כמו עומר אדם אם בא לכם מטפורה שכדאי פעם לדון בה. הוא נותק מהעולם בגיל צעיר ומאז לא חזר. הוא לא באמת יודע איך נראה סניף דואר או בנק מבפנים, וגם אין לו יכולת אמיתית להבין מה היא מחאה ואיך משחקים בה. כוונותיו טובות גם אם אין לו הבנה.
מה שמחזיר אותנו ל-"Lonley", השיר הכי יפה באלבום. פעם היו מסבירים שזה מסוג הלהיטים שהופכים אלבום לרב מכר. בעידן החדש שבו לא ברור בכלל מה תפקידם של אלבומים, נסתפק בזה שמדובר בשיר מושלם. והוא לא היחיד. "Ghost" ו-"Holy" הם גם להיטים לא פראיירים, מה שאומר שבסך הכל אין לי טענות לאלבום החמוד הזה מלבד העובדה שהרף שהוא מציב לא גבוה במיוחד ובואו נגיד שכמה מהשירים כאן בהחלט יכולים היו להגיע לאירוויזיון.
לסיום נשאר רק הדיון האם ג'סטין הוא זמר נהדר, טוב או בינוני. אני מתקשה כבר שנים להחליט בעניין הזה. אין לג'סטין את אחד מה-קולות, וגם בשיאו הוא נשמע קצת כמו סולן מהמם בלהקת בנים. עומר אדם, שכבר הזכרנו, הוא זמר טוב ממנו בהרבה. ג'סטין יודע להגיש שיר, ובניגוד ללבנים אחרים יש לו גרוב טוב וכובש. אסכם זאת כך; אני בעד ג'סטין ובעד האלבום הזה. בטח יחסית לכל המוזיקה הדי שבלונית שממלאת בזמן הזה את מצעדי הפזמונים בעולם. לפחות זה לא טיקטוק.