אם יסכמו ברגע הזה בזמן את ההיסטוריה של הרוק, לא תהיה ברירה אלא לציין שקולדפליי הם להקת הרוק האחרונה - לפחות עד שהז'אנר הזה יתנער ויחזור לחיים אמיתיים.
ברחבי העולם עדיין מתאגדים מדי יום צעירים עם גיטרה, בס, תופים וקלידים כדי ליצור את הדבר הגדול הבא בשרשרת המפוארת שמתחילה בביטלס וברולינג סטונס, ובפארק הירקון עדיין מחכים למופעי ענק של להקות כמו הרד הוט צ'ילי פפרז, או שאולי U2 יסכימו מתישהו לחזור הנה. אבל חייבים להודות שלהקות הרוק כמו שהכרנו אותן מתחילת שנות השישים - הפכו למצרך שאין לו כל כך דורש.
דווקא על הרקע הזה יהיה עוד יותר מעניין לציין החודש את יום ההולדת ה-20 ל-"Parachutes", אלבום הבכורה של כריס מרטין וחבריו להרכב. אפשר גם להגיד שזה אלבום הבכורה האחרון של להקת ענק כלשהי. האלבום האחרון שהתחיל קריירה מפוארת של להקת רוק, ועוד אחת כזאת ששרדה 20 שנה בהרכב המקורי.
יותר מזה, כשבודקים את התהליך שעברה הלהקה בשני העשורים שחלפו מאז, תהליך שהפך אותה להרכב פופ/דאנס/רוק מיינסטרמי והרכב שמתחרה בלהיטי המצעדים של תקליטנים כמו קלווין האריס וזמרות כמו אריאנה גרנדה - מעניין לראות אם הניצנים נמצאים שם כבר באלבום הראשון והתמים עם העטיפה הכביכול מדכדכת.
לפני זה, קצת פרטים: בלונדון של 1998/9 הסתובבו בכל רגע נתון עשרות סקאוטרים שחיפשו להקות רוק חדשות להחתמה. מהרגע שהם עלו על במה והוציאו תקליטון ראשון, לא הייתה לחברי קולדפליי שום בעיה לחתום על חוזה הקלטות, וכל מה שנותר להם לעשות היה לכתוב שירים נפלאים. שזה כמובן קל להגיד. אבל לכריס מרטין היו שירים כאלה. במרס 2000 יצא "Shiver", ביוני יצא "Yellow", והאלבום כולו יצא ביולי. בסוף השנה הם כבר היו ענקיים, ובערך שנתיים אחרי שהחליטו לצאת לדרך הם כבר היו מיליונרים. סטרטאפ מעולה ומשתלם.
איך זה קרה? ייתכן שהתשובה הרבה יותר פשוטה ממה שחושבים. "Yellow" הוא בלדת רוק מושלמת, שיר חד פעמי עגול ומלא, שהוא כל מה שצריך בשביל להשיק קריירה ענקית. אם מצליחים לכתוב עוד כמה שירים כאלה, כל השאר הוא עבודת שיווק לא מסובכת. "Yellow" גם הציג לעולם בצורה נהדרת את קולו המיוחד של כריס מרטין והאופן המשובח שבו הוא תרגם את יללנות הרוק של כל הזמנים לכדי גרסה חדשה ומתאימה יותר למילניום הבא. הרי אפשר למצוא אצלו שאריות של מוריסי וניק דרייק, קצת בוב דילן, קצת פול סימון, ולא מעט טום יורק ומייקל סטייפ. ברגעים ממש מסוימים אפילו טיפות של בונו נשלפות להגברת המוטיבציה.
כריס מרטין הוא אנגלי. זמר רוק אנגלי שבתוכו מתגלמות כל המסורות ארוכות השנים שהולכות אחורה עד לנון ומקרטני, ובאלבום הראשון של קולדפליי הוא רקח עם חבריו סוג של אינדי רך ונעים לאוזן. קצת מלנכולי, הרבה מלטף, ובעיר קל מאוד לעיכול. לא היה צריך יותר מרגע כדי להתאהב בהרכב החדש. והמבקרים שלהם טענו כבר מהיום הראשון שהם לא רוק אלא פופ לעקרות בית ונכדים.
קולדפליי הגיעו בסוף עשור מדהים של בריט פופ ורוק אנגלי נפלא. אואזיס, בלר, פרימל סקרים, ולקראת הסוף The Verve, אם צריך לציין כמה שמות. איש לא דמיין אז שלהקות הרוק נמצאות בדרכן החוצה. אבל היו סימנים מקדימים: המהפכה האלקטרונית כבר הייתה בדרך לרגעי השיא הראשונים שלה, ו-DEEP DISH, דני טנגליה, ג'ון דיגוויד וסאשה היו שמות שהתחילו להתחרות בכוכבי רוק. כולם דיברו על AIR וגם על סיגור רוס, ואנשים שהחשיבו את עצמם רכשו בקפדנות כל סט חדש של "Global underground".
על הרקע הזה כבר מהרגע הראשון היה בקולדפליי משהו שנע בין מיושן לנוסטלגי. הגיטרה האקוסטית, שתמיד נמצאת שם גם לצד סולו גיטרה חשמלית, ובעיקר הקול המנחם של מרטין, שמרגיע ומבטיח שבכל זאת הכל יישאר כמו שהכרנו. העולם ימשיך לאהוב שירים יפים בניחוח עצוב. ולא רק ביטים אלקטרוניים שבאים ביחד עם אקסטזי.
"Parachutes" עצמו הוא אלבום בסדר. לא מעולה. יש בו שירים טובים, חלקם אפילו קלאסיקות. אבל קשה להגיד שזה אלבום שיש בו את העוצמה שמעבר לאסופת השירים. כלומר השלם כאן אינו עולה על סך חלקיו. זה לא אלבום שמחייב האזנה אחת רציפה. או שהאזנה כזאת מייצרת איזה ערך מוסף. אם לוקחים את השירים הפחות חזקים ומחליפים אותם בלהיטים מתוך האלבום הבא של קולדפליי - איש לא יכעס. ובמרחק הזמן גם לא יחוש מאוד בחסך.
תשעה וחצי שירים יש באלבום הזה (החצי הם שני שירים, אחד שיר קצר שמסתתר בסוף הרצועה אחרונה ושיר הנושא שהוא בעצם 46 שניות). המפורסמים מאוד הם "Yelllow" ו "Trouble", השני אפילו יותר משמעותי ומורכב מהראשון.
אלה באמת שירי על חלל, מהסוג שבונה אגדות ושיחזיק לנצח. "Don't panic" ו"Shiver" הם בשורת הלהיטים השנייה. שירים די כיפים, שנעים להזכר בהם. חמשת השירים האחרים הם בסדר גמור לאלבום ראשון. "Everything's not lost" הוא קצת בילי ג'ואל, ואולי זה השיר שיסביר את ההצלחה המהירה והגורפת של קולדפליי בארצות הברית. "Spies" נשמע קצת The verve והוא החלש בשירי אלבום, ואל "Wparks", "We never change" ו"High speed" אין לי בכלל טענות.
האמת היא שבמבט לאחור זה גם לא אלבומה הטוב ביותר של הלהקה. זה שבא אחריו, "A rush of blood to the head" הוא כנראה המוצלח שבאלבומי הלהקה שבעצם מהר מאוד התברר שכוחה הגדול הוא בלהיטים ולא באלבומים. לקולדפליי לא היו "ארבעה אלבומים ראשונים" כמו ל R.E.M. כמו סוויד - הזרקור היה עליהם ממש מהרגע הראשון, ותהליך הפיכתם למפלצת המגה פופית שהם היום דווקא לא היה לגמרי צפוי.
כזכור, באלבום השלישי הם דווקא ניסו להיות רדיוהד, ולפרק את השירים ליצירות לא קוהרנטיות, אלבום שאלמלא "Fix you" היה ממש חסר הגיון ונוכחות. אחר כך בא "Viva la vida" שהיה סתם בינוני, ומיד אחריו קולדפליי המציאו את עצמם מחדש, כשמרטין הסביר שריהאנה היא התחרות שלו - ואף מבצע איתה דואט. משם הם הפכו לקונגלומרט. בלי להיות ביץ' אפשר לומר שגווינית פלטרו ועסקי הכלום שלה יושבים על הלהקה הזאת לא רע. בואו נגיד שזה לא מפגש צורם.
בשנים האחרונות, עם המופעים הצבעוניים, הצמידים ושלל האורות, קולדלפיי הם מה שנשאר מרוק אצטדיונים שמח. האם זה טוב או רע? שאלה לא מעניינת. זה מה שזה. האלבום האחרון שלהם "Everyday life" הוא אלבום לא טוב ולא מצליח. הוא אולי לא הסוף, אבל הוא הרגע שבו כריס מרטין בן ה-43 צריך לשאול את עצמו מה ואיך מושכים את העגלה הזאת הלאה, ואיך הוא ממציא את עצמו מחדש. בינתיים, הוא יכול לחגוג את קיץ הקורונה עם מבול נוסטלגיה שעוד יבוא ל"Parachutes". אלבום יפה שפתח קריירה מפוארת.