"מסיבת הדבקה המונית", "סכנה מוחשית" ו"התחלואה תעלה", אלו הן רק חלק מהכותרות המפוצצות שניתנו לקראת ובמהלך פסטיבל הפאנג'ויה שהתקיים בסוף השבוע האחרון באילת. לצד הכותרות האלו הובאו גם ציטוטים של אנשי העיר שחששו מעליית תחלואה והפיכת עיר הנופש ל"עיר שחורה".
האמת? בצל התחלואה הגבוהה, אפשר היה לקבל את הביקורת הזו כלגיטימית – אם היא הייתה מושמעת גם על אירועים אחרים. את התקשורת, שידעה שעומר אדם הולך לקיים מופע ענק בהיכל מנורה (מקום סגור להזכירכם) שמענו רק עם חוכמת הבדיעבד, אבל כשמדובר בחיי לילה או הפסטיבלים – אפשר וקל לבקר בצורה קטלנית, ללכלך ולהשפיל – ואפילו לא צריך להשמיע קולות נגד.
הקולות של אלה שבאו לבלות? הושמעו בקושי, וגם כשכן הם לוו בדרך כלל בתמונות של אלכוהול שנשפך כמים, כי למה לא לצייר את כל הבליינים כצעירים מופרעים ואלכוהוליסטים? ומה עם החלק השני של הציבור האילתי, שצריך את הכסף מתיירות כמו אוויר לנשימה ונהנה כל שנה מכמות תיירים אסטרונומית בזכות הפסטיבל? ובכן קולו לא נשמע.
ומה עם מילה טובה לפסטיבל על ההחלטה להגדיל את מספר המלונות בכדי לצמצם התקהלויות, להכניס מחוסנים בלבד ולהציע בדיקות חינם בכל יום למשתתפים כדי שאלה ירגישו בטוחים? תמיד בתגובה בסוף האייטם ולעולם לא כפרשנות נגדית.
היחס הזה מהתקשורת לחיי הלילה והפסטיבלים הוא לא חדש – למעשה, הוא לא התחיל בכלל בקורונה. לאורך שנים הפאנג'ויה מוסגרה כ"מסיבת סקס וסמים", ואם כבר היה סיקור תקשורתי כלשהו לגבי הפסטיבל – הוא היה שלילי. לדבר על כמויות התיירות שהוא מביא לאילת ו/או על האושר שהוא גורם למבלים? אין מצב. לקבל פסטיבלים או מסיבות כצורת תרבות לגיטימית? ממש לא.
וזו לא רק התקשורת, היחס המפלה לחיי הלילה הוא קודם כל נחלת הרשויות. האכיפה בפסטיבל הפאנג'ויה הייתה חסרת תקדים ובמקום חולקו גם דוחות – לגיטימי מאוד אם מדובר בהפרת ההנחיות, אבל גם מעלה שאלות למה המשטרה לא אכפה באותה צורה במקומות אחרים, כמו למשל באותה הופעה של עומר אדם או סתם באירועי תרבות שונים.
מי שיוצא למועדונים וברים בחודשים האחרים יודע ששם האכיפה קשה בהרבה – כמות הברים והמועדונים (באוויר הפתוח או בחללים סגורים) שבהם הייתי בחודשיים האחרונים אליהם נכנסו פקחים או שוטרים היא דו ספרתית, אבל בהצגות, ההופעות או הסרטים שהייתי בהן? לא קיימת, כולל בהופעות ענק בקיסריה.
כאמור, ההתנכלות הזו לחיי הלילה היא לא רק נחלת הקורונה וכבר קשה לזכור את מה שהיה כאן לפני. רק בקיץ 2019 הפגינו בכיכר רבין יותר מ-20 אלף איש במחאה על ביטול הפסטיבלים תחת מה שהיה הטיקט החדש של המשטרה לבטל אירועים שאין לה רצון לאכוף – "מידע מודיעיני על סמים" - שתודלק גם הוא על ידי התקשורת שסיקרה באובססיה כמה מקרי מוות מצערים אך בודדים שהתרחשו במסיבות טבע שרובן לא מפוקחות בניגוד לפסטיבלים שבוטלו.
האכיפה הבררנית הזו וההתנכלות לחיי הלילה הם רק סימפטום של מחלה קשה בהרבה – חוסר הרצון של ישראל להכיר בחיי הלילה כחלק מהתרבות. זה כאמור מתבטא קודם כל באכיפה, שבקורונה ראינו שהיא קשה יותר כשמדובר בחיי הלילה, ממשיך בסיקור המאוד שלילי מצד התקשורת (רובכם כנראה לא שמעתם על ויני ויצ'י, שניים מהאמנים הישראלים המצליחים באולם שמופיעים מול עשרות ומאות אלפי אנשים בדיוק בגלל כזה) ומסתיים ביחס, או יותר נכון חוסר היחס של הממשלה לנושא – כי שר התרבות יגן בגופו על ההופעות, המוזיאונים, האמנים והקולנוע – אבל לא ינקוף אצבע כדי לעזור למפיקים, הדיג'ייז והצעירים שזוהי צורת התרבות שהם *הכי* אוהבים – אולי כי בשבילו זו פשוט לא תרבות.
אז בסגר או בגל הבא, כשתשמעו על בליינים או אנשי לילה שלא ממש מכבדים את ההנחיות, תזכרו: להם אין ממשלה שדואגת להם, לא שר שמתחשב בהם ולא תקשורת שמדברת על הבעיות שלהם – יש להם רק את עצמם. בהולנד נניח, האנשים האלה הבינו שכדי להשיג משהו הם צריכים לצאת לרחובות ולהפגין, ועשרות אלפים הצטרפו אליהם, אולי, בעצם בטוח - הגיע הזמן גם למחאה אמיתית מהסוג הזה גם כאן בישראל.