האחים גת - "Perfect Day"
לאחים גת היה כאן "בינגו". ליואב צפיר היה כאן ג'וקר מיד בהתחלה. קצת מבאס לפתוח ערב תחרויות חגיגי עם בלדה, אבל השיר של לו ריד המנוח כל כך טוב, והקולות של גיל ואריה, וההרמוניה, ותזמורת המיתרים - הכל ישב טוב עם העיבוד והסתמן שמתהווה כאן משהו יפה. ואז בא סולו הגיטרה החשמלית המקסים הזה, ושדרג אותם לכיוון הרוקנ'רול. ה"ריפ ריפ ריפ" בקטע המעבר היה קיטשי ומיותר, אבל הברייק לא-קפלה היה בנוי היטב, ובסך הכל התקבל כאן נאמבר פתיחה יפה וראוי, שהיה אפשר גם להתפעל ממנו, גם להצטרף בפזמון, וגם להרגיש שבאת לערב של מוזיקה איכותית, עם אנשים שמכבדים את השיר והבמה. טוב.
ציון: 9
רינת כהן - "שמחות קטנות"
רינת כהן היא זמרת מבריקה, שלא מיצתה בשיר הזה אפילו חצי מהיכולות שלה. היא שרה יפה, בסדר גמור, אבל שוב היתה מפוארת היכן שלא צריך, והזניחה חלקים חשובים. הבעיה של הביצוע הזה היתה שהוא לא ריגש. אפילו לא התקרב ללרגש. ו"שמחות קטנות" הוא קודם כל שיר שאמור - כמו רוב השירים של עמיר בניון - לפתוח לך את הלב עם חרב חדה. לצערי זה לא קרה כאן, אולי בגלל בחירת שיר לא טובה, אולי בגלל שהעיבוד לא הוביל אותה לשם, ואולי בגלל בחירה שגויה של דגשים וטכניקות. כהן היתה כאן כמו ברמנית שמלהטטת עם הבקבוקים באוויר, אבל בסוף הקוקטייל יוצא לא טעים. את יכולה לתת את הפלצט הכי מושלם, שיגרום לריטה להוריק מקנאה בכיסא שלה, מה זה עוזר לי אם לא גרמת לשערות שלי להסתמרר וללב שלי להחסיר פעימה.
ציון: 8
אביתר קורקוס - "עד מתי אלוהיי"
"עד מתי אלוהיי" הוא מלכודת שרבים נפלו בה לפני כן, וגם לקורקוס זה קרה. זוהר ארגוב, עוזי חיטמן, שיר דיכאון מצוין, כל העסק מוכר כבר. אבל גם אם ילחצו אותו חזק, מ"עד מתי אלוהיי" לא ייצא "ים של דמעות" או "הפרח בגני". "עד מתי אלוהיי" שיר גדול, אבל הוא לא המנוני מספיק. לכן, תיאורטית, יותר קשה להוציא ממנו "ביצוע של גמר". אבל עמוס בן דוד הביא כאן את קטע המעבר החפלאי הארוך עם נגני הקשת, שהרים את האולפן ואפשר לקורקוס לעשות "אהההההה" לאורך דקה שלמה באמצע הנאמבר ולהרוויח קולות. אבל קורקוס לא היה צריך את הטריק הזה - יש לו חושים טובים, אינטליגנציית שירה גבוהה ויכולות להגשים את מה שהוא מרגיש וחושב לנאמבר עשוי היטב.היה לו את השכל לפתוח כאן במאהוול קטן ומצויין. בהמשך זה רק הלך והשתפר. הוא שר נהדר, מדויק, גם בצליל וגם בעוצמה, פתח כשצריך, ידע גם מתי לסגור, והזריק לנו לורידים את מנות סם הדיכאון הממכרות שגרמו לנו להתאהב בו מחדש. כי קורקוס, כשהוא בריא ומפוקס, יכול להתעלות. "עד מתי אלוהיי" היה אחד משלושת הנאמברים הכי חזקים שלו בעונה הזו, לצד "נפרדנו כך" ו"איסלנד" ("אייכה" היה עם האחית גת), בהחלט ביצוע ראוי לגמר, והיותר טוב שלו בערב הזה מבין השניים. עליו הגיע לו לזכות. לא על השני.
ציון: 9.5
טינה איברגימוב - "לוחמת"
וואו, איזה יופי. ככה עושים נאמבר בגמר של "הכוכב הבא". לוקחים בלדה ים תיכונית של אייל גולן, פותחים לגיטריסטים יוני פריג' ונועם בורג ("חרגול", שמנגן עם גולן) את הדיסטורשן, נותנים לטינה איברגימוב אישור לירי באש חופשית, ויוצרים את נאמבר הרוק הכי טוב שאני זוכר מגמר מאז ימי מיי פיינגולד ודיאנה גולבי העליזים. טינה היתה כאן גדולה, כבירה, ענקית. היא בנתה כאן קיר אדיר של רוקנ'רול, אבל בניגוד לפעמים קודמות בעונה הזו, הפעם השירה שלה ריגשה. זה הסוד, והיא גילתה אותו. ככה שרים רוק עוצמתי עם קול שמקעיד עצמות, שגם יכול לגעת לאנשים בלב. גם בנאמבר הזה הכניס בן דוד קטע מעבר ארוך, שאפשר לטינה לשיר ב"אהההה" (רוקיסטי, במקרה שלה), וככה להרוויח זמן ונקודות. היה כאן עיבוד שהזכיר נו-מטאל מבריק מחו"ל, סיסטם אוף א דון סטייל, וזמרת שאני מצדיעה לה. על הנאמבר הזה הגיע לה לזכות. על זה. ללקק את האצבעות. מושלם.
ציון: 10.
טינה איברגימוב - "מכאן"
מי שלא בכה בסוף השיר הזה חסר לו משהו. טליה דחויה, כמו ששרה מרגול, רוצה להרגיש הכי שייכת, חלק מהקולקטיב, מהאנחנו, מהביחד. טינה איברגימוב בחרה שיר אחדות לאומית שכתבו יגאל בשן ואבי דור לשלומי שבת, עם כחול לבן, עם נשבעים, עם מתפללים, עם תקוות, ולילה שבו מותר לנו לבכות. לקחה את ערימת הקיטש הזו ועשתה ממנה גוש ענק וצעקני של פאתוס אייטיזי עם ניחוח של קדם אירוויזיון. זה אמור היה לרגש בטירוף, אבל מה שבעיקר ריגש לא היתה השירה של טינה, אלא טוהר הכוונות שלה, והזעקה שלה בסיום: "לא ייגמר, לא ייגמר לעולם", שקרעה את הנשמה. כן, אני יודע, בערך מהאמצע, כשהיה ברור שהיא לא תשיג מספיק אחוזים כדי לנצח (טליה דחויה נשארה במקרה הזה טליה דחויה), רבים חיכו שהיא רק תגמור כבר לשיר כדי לחזות ב"קרב האמיתי", כביכול, בין האחים גת לקורקוס. אני רק רציתי לשמוע את טינה ממשיכה לשיר.
ציון: 9
האחים גת - "הכניסיני תחת כנפך"
כל מי שמעריץ את האחים גת (ויש רבים כאלה), כנראה שכח שהם לא רק שני חרדים עם גיטרות, אלא שבשלב מסוים הם גם יצטרכו לשיר בגמר, ולהביא ביצוע של גמר. אני מודה שמרגע שידעתי שהם בחרו את "הכניסיני" בלחן של גבריאלוב, קיוויתי בסתר ליבי לביצוע שיפיל אותי שדוד. בגלל המילים הנצחיות של המשורר הלאומי חיים נחמן ביאליק, הלחן הענק של מיקי גבריאלוב, והזיכרון המתוק מהביצוע המקורי של הזמר הלאומי (האמיתי) אריק איינשטיין, אבל ידעתי שהתקווה הזו תישאר עקרה.כי האחים גת היו בנאמבר הזה בדיוק מה שהם היו לאורך כל העונה - מתווכים נהדרים של שירי-על, שלא מעלים ולא מורידים להם כמעט דבר. אווירת הקומזיץ של החבר'ה, בתוספת ההרמוניות הקוליות והסולו החשמלי (אותה נוסחה, שוב ושוב, זה מה שהם טובים בו), שעבדה להם היטב לאורך עונה שלמה, הגיעה כאן לתקרת הזכוכית שלה. הלחן של גבריאלוב עדיין ממיס, המילים של ביאליק נפלאות, והעיניים דומעות כשלוחצים לי על בלוטת האריק, וסולו הגיטרה של גיל היה באמת נפלא. ב"הכוכבים רימו אותי" בא לי לבכות, בדיוק כמו שבא לי לבכות כשאריק שר את השורה הזו, הכל כמעט מושלם ויפה וראוי ומפואר. ובכל זאת חסר איזה וויי סנסור.
ציון: 9
אביתר קורקוס - "רק אהבה תנצח"
בשביל לזכות כאן אביתר קורקוס היה צריך רק לעלות על הבמה ולשיר בלי לזייף. זהו. 2013 היתה השנה שבה ניסו לקבור את ההצלחה של המוזיקה המזרחית והים תיכונית, אך סיכומי השנה בכל החזיתות מראים שהמזרחית חזקה ומתחזקת. מטען כבד ותקוות של ז'אנר מוזיקלי שלם הונחו על הכתפיים של אביתר קורקוס הערב, וקורקוס לא קרס.מצד שני, הוא גם לא הצטיין בשיר הזה. היתה כאן בעיה בבחירה, של השיר, של הסולם, של אופן הפקת הצליל. קורקוס לא זייף, נכון, אבל בגלל הבחירה הבעייתית - המאמץ שלו לא לזייף היה אדיר, והתוצאה היתה ביצוע לחוץ מדי, מתאמץ מדי, שלא נשמע טוב. התחושה היתה שמשהו שם לא מתחבר, שקורקוס מנסה בכוח. בשלב מסויים זה כבר היה מוגזם, כמעט קשה להאזנה. אני מפרגן לקורקוס על הזכייה. הוא זמר טוב ומוכשר שעבד קשה כל העונה, וזכה בזכות ולא בחסד. אבל עם ביצוע כזה, אני לא בטוח בכלל שהוא היה לוקח את הגמר של "אייל גולן קורא לך".
ציון: 8
>> אייל גולן וזאב נחמה מ"אתניקס" מפרגנים לזכייה של אביתר קורקוס
