ובכן חברים, הוא חזר - הראפר היהודי, השרמנטי והרומנטי שכל הבנות והאמהות שלהן אוהבות לאהוב. לא, אני לא מדבר על עצמי, אני מדבר על אוברי דרייק גרהאם, או בקיצור דרייק, שהוציא לפני פחות משבוע את אלבומו הרביעי "Views". בדומה ללא מעט אלבומים שיצאו לאחרונה, גם ל"Views" היה הייפ מכובד שהקדים את יציאתו. דרייק הכריז על שם האלבום (שהיה בזמנו "Views from The 6") כבר לפני שנתיים ומאז, בדרך ההגזמה האופיינית לעולם ההיפ הופ, הדיבורים והציפיות רק עלו ועלו. על הדרך דרייק שחרר שני מיקסטייפים - "If You're Reading This it's Too Late" ו"What A Time To Be Alive" בשיתוף פעולה עם הראפר פיוצ׳ר, כך שהוא לא ממש נעלם מהמפה. להיפך, הוא רק הוכיח את עצמו יותר ויותר כיצרן להיטים בלתי ניתן לעצירה, הקול האולטימטיבי (מטאפורית ומילולית) של הדור הצעיר והחדש של הראפ המיינסטרימי. הייתה לו גם שערורייה קלה על הדרך, כשהראפר הפילדלפי מיק מיל חשף הקלטות רפרנס שהוכיחו שדרייק לא כותב לעצמו את כל הראפים, אבל הוא הצליח לדלג מעליה באלגנטיות עם שיר התגובה המנצח "Back 2 Back". ואז הגיע "Hotline Bling", שיר קרוסאובר שפשוט אי אפשר היה לברוח ממנו, שהרים, בעיני לפחות, את דרייק לרמה חדשה של כוכבות-פופ. ובכל זאת, מעריציו של דרייק חיכו לדבר האמיתי, אלבום המופת שיביא פרק חדש בסיפור הנפלא של הילד הטוב מטורונטו שהפך ל-6 God (קידומת העיר טורונטו היא 416, מה שנתן לה את הכינוי הפשוט ״6״, ודרייק אוהב לכנות את עצמו, בין השאר, "6 God").
באופן אישי אתמיד אהבתי את דרייק, אבל אף פעם לא ממש הצלחתי להנות מהאזנה לאלבום מלא שלו. אני מאוד מעריך כל שיר בנפרד, אבל אחרי האזנה לכמה קטעים שלו ברצף הוא מתחיל לעלות לי על העצבים. אני לא יודע אם זה הקול שלו או שירי ה״מותק את יפה בלי איפור/ מאז ההצלחה אין זמן אלייך/ אוי אנחנו רבים בסמסים/ נפרדנו אבל אני עדיין חושב עלייך״ הבלתי נגמרים שלו, עליהם הוא פחות או יותר בנה את הקריירה. עם זאת, דרייק הוא אמן מרתק בעיניי מכיוון שהוא הצליח לגבש לעצמו לא רק זהות מובחנת של זמר / ראפר, אלא סביבה מוזיקלית מקורית שעוטפת אותה באופן מושלם - אותם הביטים הקרירים והמרוחקים, עם נוכחות חזקה של תופי 808 וסימפולים ווקאלים עדינים של אר נ׳ בי. האלבום הראשון שלו, "Thank Me Later", היה אלבום פריצה רגיל עם הפקות של כל המי ומי בתעשייה, אבל אלה שבאו אחריו הלכו ונעשו יותר ויותר ייחודיים - לכך כמובן מגיעה התודה לנוח ״40״ שביב, מפיק הבית הצמוד של דרייק שמנהל איתו מוזיקלית את כל הפרויקטים.
לאורך כל הקריירה שלו דרייק סובל (או לא ממש סובל, אם מסתכלים על חשבון הבנק שלו) מתדמית הרכרוכי, הבחור הרגיש והעדין מהמעמד הבינוני, זמר פופ שלא באמת שייך לרחוב או הקיז דם בשביל להצליח. כשיצא השיר "Started From The Bottom" מתוך האלבום השלישי שלו, סקפטים רבים, ביניהם אני, מצאו את עצמם מנענעים את הראש בחיוב - דרייק הוכיח שהוא יכול לייצר קלאסיקת היפ הופ אמיתית ועל זמנית. גם אני מחבב יותר את הצד הראפרי והקשוח של דרייק, ולכן "If You're Reading…" הוא האלבום האהוב עליי שלו, גם אם בעצם מדובר במיקסטייפ. הייתה לו אנרגיה רצחנית והורגש שדרייק הגיע אליו רעב עם רצון לתת בראש עם חרוזים ופחות ללחוש באוזניהן של אהובותיו. אל תבינו אותי לא נכון, גם כזמר דרייק הוא מעולה בעיני, ואי אפשר להטיל ספק בהשפעה שלו כשמסתכלים על מליוני החקיינים שצצו אחריו, הרוכבים על אותו שילוב בין אר נ׳ בי לראפ שהוא יצר. דרייק הצליח לבנות לעצמו כזה סגנון - עם התווים בהם הוא משתמש בשירה, עם המרווחים בין כל משפט - שאפשר לזהות מקילומטרים. סגנון שמתלבש כמעט על כל ביט והופך אותו אוטומטית להצלחה - תשאלו את פטי וואפ או את ILoveMakonnen, שהרמיקסים של שיריהם באירוחו של דרייק הפכו אותם לכוכבים. ב-2016, דרייק הוא כנראה הראפר הרלוונטי ביותר בשטח.
בעצם, כל ההקדמה הזו נכתבה כדרך פתלתלה בשבילי להודות שגם אני חיכיתי בציפייה לאלבום החדש. הרגיש לי שדרייק נמצא במקום מעולה מבחינה יצירתית ורציתי לשמוע עוד. אולי אפילו הייתי מוכן לשמוע אלבום שלם וממש להיסחף איתו. לצערי, היסחפות מוחלטת לא הייתה כאן. אבל גם לא אכזבה גדולה. "Views” כולל בתוכו לא פחות מ-20 קטעים, כולל "Hotline Bling" שנכנס כבונוס טראק. העטיפה שלו מציגה את דרייק ישוב על מעקה של מגדל CN בטורונטו. על גג העולם. שאר תמונות הארט של האלבום מציגות צילומים מלוטשים של דרייק בלוקיישנים שונים בטורונטו, באווירה חורפית, במה שנראה קצת כמו הפקת אופנה של ווג או מסךהטעינהשלGTA 5.
זה דרייק הבוגר, לא עוד הילד הרגיש שלא מבין איך כל ההצלחה הזאת נפלה עליו - אלא בוס מקומי שיודע בדיוק שזה המקום אליו הוא שייך. וככה גם האלבום נשמע - השיר הראשון "Keep The Family Close", אמנם מדבר על כאב לב ומערכות יחסים שאבדו, אבל עושה זאת על גבי הפקה מתוזמרת, דרמטית וקולנועית יותר מאי-פעם. גם השיר "9" נותן את התחושה של בשורה חדשה באוויר. בשיר השלישי, "U With Me", דרייק שוב מדבר על אסמסים ואני כבר מתחיל להרגיש את העקצוץ המוכר שגורם לי לרצות לשבור את הרמקולים, אבל בשיר הרביעי ״Feel No Way״ דרייק מצליח לשבת כל כך יפה על הביט המשונה הזה שאני מאמין בו שוב. ב"Hype" אני סוף סוף מקבל את האנרגיה שחיפשתי מהמיקסטייפים הקודמים (למעשה השיר הזה נשמע כמו שאריות מאותה התקופה). אבל אז אני שוב נופל ב"Redemption", שיר של חמש וחצי דקות שמצליח לשבור לי את הלב ולעלות לי על העצבים בעת ובעונה אחת. מצד אחד הסנטימנטים של דרייק פוגעים יפה במיתרי הרגש והמלודיה מדהימה - כמעט רציתי לסמס לאקסית - אבל המשיכה המוגזמת של הזמן נותנת להכול כזה פאתוס מיותר ומתיש, שהנחתי את הטלפון בצד.
ב"With You", מגיעה היציאה האמיתית הראשונה של האלבום, והיא מגיעה כמובן מהכוכב האמיתי של השנה האחרונה - PARTYNEXTDOOR (או PND בקיצור), הזמר הקנדי שכתב לריהאנה את הלהיט המדהים והנפלא והבאמת פשוט מצויין "Work". גם כאן אנחנו נשלחים למסיבת דאנסהול במאדים, עם אווירה קריבית וקיצית אף יותר, עליה PND מניח פזמון זוויתי ומקפיץ. דרייק עושה מה שהוא יודע הכי טוב - לקחת מלודיות קיימות ולהוסיף טאצ׳ משלו, ובסיום אני די בטוח ששמעתי את The Dream, שכנראה אוהב לקפוץ על סיומים של שירים בזמן האחרון (ב"Highlights" של קניה ווסט הוא עושה את אותו דבר).
כאן יש גם מקום לדבר על המסע הגלובלי של דרייק אחרי סאונד. בשנתיים האחרונות דרייק עשה את הדבר הנכון וכונן קשרים עם אמנים ממחוץ לגבולות ארה״ב - הוא התחבר עם סצנת הגריים הלונדונית כשחתם בלייבל Boy Better Know של הראפר הבריטי סקפטה, ועלה על רמיקס ללהיט האפרו-ביט המעולה של Wizkid הכוכב הניגרי העולה. הוא גם נסע לג׳מייקה והתחבר שם עם אמן הדאנסהול הלוהט פופקאן. אין ספק שמדובר במהלכים עסקיים חכמים ומקוריים, אך באותה מידה מדובר בנסיונות מוזיקליים אמיצים לקחת את הקרוסאובריות של דרייק לשלב הבא ולהציג צלילים חדשים למיינסטרים. אם הנסיונות האלה מניבים תוצאות מוצלחות כמו "With You", אני בעניין.
הבעיה היא שבעוד הוא מאמץ יפה את הסאונד, הוא לא ממש נותן את הכבוד הראוי לנציגים האמיתיים שלו. שמחתי לראות שוויזקיד גם מתארח ב"Views" על השיר "One Dance", ואכן מדובר בלהיט דאנסהול דרייקי (דרייק-הול?) מעולה, אבל האירוח של וויזקיד ממש מעליב - הוא נשמע כמו מעין סימפול רחוק וחסר נוכחות. "Controlla", עוד קטע במבטא ג׳מייקני, היה פשוט מצויין בגרסא שדלפה כמה שבועות לפני יציאת האלבום, עם הוורסים המעולים של פופקאן, אך בגרסאת האלבום פופקאן הושמט ודרייק פשוט הוסיף במקומו עוד מעצמו. לא מגניב, דרייק, לא מגניב.
גם השיר "Pop Style" יצא לפני האלבום, אך בעוד בגרסא הראשונה התארחו עליו קניה ווסט וג׳יי זי (בערך), בגרסאת האלבום גם הם הושמטו. כנראה שדרייק העדיף למקד את הפוקוס על עצמו, וללכת עם הטרנד האחרון של וורסים ממש ממש ארוכים שהפכו למעין תעודת יושר של כל ראפר מהקליבר שלו. יש לו מזל שברוב המקרים זה עובד, אבל שוב, מאזין כמוני היה רוצה לקבל קצת מנוחה מהקול המונוטוני שלו, וגם אני חושב שהוא נמצא במקום שהוא יכול לתת גם לאחרים לזרוח. למרות שבאלבום הזה, למעט המקרה של PND, האורחים שכן מקבלים את המקום לא ממש מעיפים באוויר - השיר עם ריהאנה נשמע כמו חיקוי חיוור של "Take Care" מ-2011, והשיר עם פיוצ׳ר אמנם יכול לבוא טוב במצבי רוח מסויימים, אבל עדיין לא באמת מחדש, וגם נשמע כמו שאריות מהמיקסטייפ שלהם.
בסופו של דבר יש הרגשה שלמרות הכול הבגרות החדשה והאומץ שהגיע איתה, דרייק הלך על בטוח עם האלבום הזה. לא באמת פרץ את הקירות או מתח את עצמו לקצה. הוא אמנם ממשיך ללטש את העולם המוזיקלי שהוא בנה לעצמו, וצועד בו בראש מורם, אבל ברגעים רבים מדי הוא צועד במקום. גל ההצלחה של דרייק בשנתיים האחרונות הוא כל כך גדול, שכנראה שהוא מעדיף כרגע פשוט להמשיך ולגלוש עליו בנוחות וללא הפרעה. כל זה טוב ויפה, אבל מאכזב כשזה מגיע בצורת אלבום חדש וארוך שמתיימר להיות מונומנטלי. אין ספק אני אמשיך להאזין לשירים מהאלבום הזה (חשוב לציין כאן לפני הסיום את "Childs Play" המעולה) אבל כאלבום הוא לא באמת מצליח לרגש אותי. חוץ מזה, אם אני אקשיב ליותר מדי שירים של דרייק ברצף אני עוד עלול לסמס משהו שאני אתחרט עליו.
