1. שלום קוראים יקרים, אחרי תקופה קצרה של ניתוק מהעולם חזרתי לברך אתכם עם דעות תהיות וביקורות על הדבר הזה שנקרא היפ הופ. אמנם היה כיף להיות קצת מחוץ לעניינים, אבל התזמון בו בחרתי לעשות זאת לקה בחסר, ויצא שלא הייתי כאן בדיוק בשבוע שבו הפרימדונה של הראפ קניה ווסט שיחרר סוף סוף את האלבום השביעי שלו - "The Life of Pablo". וכך יצא שפספסתי את חגיגת הביקורות, הבלוגים, ההדלפות וכמובן הציוצים השערורייתיים של קניה עצמו המלווים כהרגלם בקודש את יציאתו של כל אלבום חדש של הראפר המדובר ביותר של עידננו. אבל האמת שלא פספסתי הרבה, כי החגיגה (או יותר נכון, הבלאגן) של TLOP התחילה מוקדם מהרגיל - כבר בסוף 2014, עם יציאתם של שני הסינגלים המתקתקים "Only One" ו-" Four Five Seconds", שנולדו משיתוף הפעולה עם סר פול מקרטני, החל הדיבור על האלבום החדש שאמור לרפא את הפצעים שהשאיר ״Yeezus״ המרדני והכעוס. קניה כבר הצליח להגשים את חזונו האופנתי בליין Yeezy יחד עם אדידס, נולדה לו ילדה ראשונה, ובראיונות תקשורתיים וציוצים בטוויטר היה נדמה שהוא נרגע, התגבר על המחסום היצירתי שלו ומתכונן לעשות, כדבריו, ״מוזיקה כיפית לברביקיו״. אחר כך השתחרר להיט המועדונים "All Day" וההופעה המדהימה בטקס הבריטס, והשיר "Wolves" עם ויק מנסה וסיה, וההופעה המוזרה ב-SNL. אם כן, בפברואר 2015 הייתה תחושה שאנחנו בשיאו של קמפיין שהוליך להוביל לאלבום חדש ומרגש של קניה ווסט, והחיים מתנהלים כסדרם.
2. אבל השנה המשיכה, ההייפ של הסינגלים הראשוניים הלך ודעך, ועדיין לא הגיע אלבום. בינתיים הדבר היחיד שהתעדכן בעקביות היה שם האלבום - בהתחלה הוא היה אמור להיות "Good Ass Job". אחר כך קניה הכריז שהוא משנה אותו ל-"Swish", בהמשך הוא השתנה פתאום ל"Waves" (מה שהצית את הסכסוך עם ויז קאליפה, כנראה אחד מהמיותרים והמוזרים בהיסטוריית הסכסוכים של הראפ) ורק ברגע האחרון הפך ל"Life of Pablo". מאמן כמו ווסט שסיפק עד כה אלבומים מגובשים תחת קונספט אמנותי/סיפורי חזק, היה קצת מוזר לראות כאלה זגזוגים וחוסר ביטחון. משהו הרגיש לא כשורה, ואפילו הניו יורק טיימס ומגזין פיצ׳פורק הנחשב פרסמו מאמרים הטוענים שקניה ווסט עומד להוציא את האלבום הגרוע הראשון של הקריירה שלו. אני סירבתי להאמין, אבל אכן הייתי מודאג. ואז הגיעו "Real Friends" ו-"No More Parties In LA" המופתיים (האחרון, שהופק ע״י מאדליב המפיק האהוב עליי, הביא אותי עד כמעט עילפון) והרגשתי שהכל הולך להיות בסדר. ואז, שבוע באיחור, שמעתי את TLOP בשלמותו וכבר לא ידעתי איך להרגיש. אחרי כמה האזנות, ולמעשה גם כשאני כותב שורות אלה, אני עדיין לא מבין איך להרגיש לגבי האלבום המתוסבך והקליל, הנפלא והמאכזב, המחופף והמושקע הזה. ובעוד אני כותב את הביקורת עליו אני מבין שרכבת ההרים הרגשית שהוא גורם לך לעבור הוא בדיוק הקונספט שכל כך חסר לו. לאו דווקא קונספט שקניה חשב עליו מראש, אבל הדבר היחיד שמצליח להיות עקבי בחוויה שהיא TLOP.
3. מדובר באלבום של אובדן שליטה. אלבום שנוצר על ידי אדם שעצביו מתוחים עד הקצה, שעמוס בכל כך הרבה חרדות שהוא כבר לא יודע אם לצרוח, לצחוק או לבכות. אבל גם ברגעיו המבולבלים ביותר הוא שומר על שני דברים - כישרון ענק וטעם מעולה. זה מתחיל ב-"Ultralight Beam", קטע מושלם עם ביט מינימליסטי, מקהלת גוספל ובית מדהים של צ׳אנס דה ראפר, בן עירו של ווסט שכנראה היה אחד מהשחקנים החשובים באלבום הזה. קניה שר על גאולה ומכניס אותנו לעולמו באווירה של אופוריה דתית ואושר מטאפיזי. אווירת הכנסייה הזו נמשכת גם בשני השירים שאחרי - "Father Stretch My Hands" ו-"Pt.2", שהם בעצם שיר אחד מחולק לשניים, כל אחד מהם פשוט מעולה ומרגיש שאם הוא היה קצת ארוך יותר ומושקע כשלעצמו, היה יכול להפוך לקלאסיקת קניה ווסט אמיתית. וכאן מתגלה הבעייתיות הראשונה של TLOP - השירים הקצרצרים. יש מעט מאוד שירים שעוברים את סף ה-3 דקות, ובעוד יש מי שיגיד שלהשאיר טעם של עוד זה חשוב, במקרים רבים השירים האלה משאירים טעם של אכזבה ותהייה למה לא השקיעו למשל בכתיבה של יותר מבית ופזמון אחד. גם שורת הראפ הראשונה של קניה באלבום: ״אם אני מזיין דוגמנית/והיא חימצנה את חור התחת/ויש לי חמצון על החולצה/ אני ארגיש כמו חור תחת״ מבשרת על הבאות - זה הולך להיות האלבום עם כמה מהציטוטים השערוריתיים והמטופשים ביותר שהיו לקניה בקריירה. הקטע "Famous", בהפקת סוויז ביטס ועם ריהאנה על הפזמון, מתחיל בשורה ״אני מרגיש שאני וטיילור עדיין יכולים לעשות סקס/ למה? עשיתי את הביץ׳ הזאת מפורסמת״. אאוץ׳. הציטוט הזה מזעזע כמעט כמו הסיום של השיר בו פזמון הרגאיי המפורסם של סיסטר ננסי נשחט כדי להתאים לאקורדים של הסימפול של נינה סימון. אחרי שמתאוששים מהרגע המטורלל הזה, קניה זורק אותנו חזרה לצלילי הפידבק המחושמלים של Yeezus עם השיר "Feedback" ומבקש מאיתנו לתת שם של ״גאון אחד שהוא לא משוגע״. אחר כך אנחנו נזרקים לנאום של שתי דקות של איזו אישה שמודה לישו ואלוהים על כל הטוב שהוא הביא לחייה ואני כבר תוהה אם אולי השתגעתי בעצמי (והאם זה אומר שאני בעצם גאון). ומשם - לשיר עם יאנג ת׳אג שבעיקר קריאות ביניים של "SLOW MOTION!" וכוכב האייטיז אר נ׳ בי אל דבארג׳ בו קניה שוב מרביץ איזה חצי פזמון, בית של ראפ, מחליף את הביט ועובר לשיר הבא.
4. אני יכול להמשיך ולתאר שיר אחרי שיר כדי להראות את הקצב הקדחתני שהאלבום הזה רץ בו, אבל אני חושב שכבר הבנתם את הקטע. בהאזנה ראשונה זה ממש מבאס, עד שנכנסת לאיזשהו שיר הוא מתחלף ונעלם, או שהוא סתם מרגיש לא גמור כמו "Waves" שבערך באמצעו נכנס למין לימבו מוזר בו כריס בראון עושה אלתורים והסימפול של Enigma פשוט רץ שעות בלי הפרעה. באופן כללי יש רגעים באלבום שמרגישים כאילו הם עדיין בעבודה - "Wolves", השיר איתו הופיע קניה ב-SNL עם ויק מנסה וסיה, נמצא כאן בלעדיהם ועם קטע סיום של פרנק אושן. "30 Hours" (הביט הטוב ביותר באלבום בעיני, פרי עטו של קארים ריגינס), מארח את אנדרה 3000 לאיזה חצי מילה והופך באמצע לג׳יבריש, כאילו קניה עדיין לא סגור על איזה מילים לכתוב שם. רק "No More Parties" עם קנדריק לאמאר ו"Real Friends" עם טיי דולה סיין ואולי גם "FML" עם דה וויקאנד מרגישים כמו קטעים ממש גמורים ושלמים. אגב, "All Day" והשת״פים עם פול מקרטני לא נכנסו לאלבום. "Fade", הקטע הסוגר את TLOP, עם טיי דולה סיין ופוסט מאלון, הוא קטע נפלא שבכלל נודד לעולמות ההאוס. ומסתבר ש״Pt.2" עליו דיברתי קודם הוא בכלל לא שיר של ווסט, אלא של ראפר צעיר בשם Desiiigner שהוא החתים לאחרונה. מה לעזאזל הולך כאן!?
5. אז הקשבת לאלבום בפעם הראשונה, חטפת את הכאפה וגירדת את הראש. עכשיו מגיעה ההאזנה השניה, והשלישית, והעשירית, והפרספקטיבה על הדרך שהאמן המרתק הזה עשה שהובילה אותו, את הז׳אנר ואותנו המאזינים לאיפה שאנחנו היום. מאז "The College Dropout", האלבום הראשון שלו מ-2004, קניה התעסק בהרחבת גבולות ההיפ הופ והתנסות בשילובים חדשים, כשההצלחה האדירה שלו רק הגדילה יותר ויותר את טווח האפשרויות והאנשים לשתף איתם פעולה. בתחילת דרכו קניה היה ביטמייקר שגם יודע לעשות ראפ, רק הוא, אם.פי.סי ומיקרופון. ואז הוא שיתף פעולה עם ג׳ון בריון, מלחין הפסקולים שהוסיף קצת כינורות ועיבודים לשירים של ווסט (וכמה דיברו על זה! היום תזמורת זה כבר פק״ל בכל אלבום היפ הופ), ואז עם עוד מפיק, ועוד כותב, ועוד זמר, ואוטוטיון, וטראפ, ואינדסטריאל, ואללה יסטור, וכיום כבר ידוע שעל כל שיר של ווסט חתומים איזה שבעה אנשים לפחות, ערוצים נשלחים מעבר לאוקיינוס על ימין ועל שמאל, פזמונים מוקלטים ונמחקים ומיליון אנשים נותנים את הטוויסט והגרסא שלהם לרעיונות שלו. ב-Beautiful Dark Twisted Fantasy, האלבום האהוב עליי שלו וזה שהוא מכנה ״אלבום מושלם״, וגם באלבומים שיצאו אחריו, הוא הראה כיצד הוא מסוגל לקחת את כל הרעיונות האקראיים האלה ולתזמר אותם ליצירה שלמה ועקבית. ב-TLOP נדמה שהוא משחרר את המושכות ומאבד את האחיזה. יכול להיות שהוא סוף סוף כורע תחת הלחץ העצום של המעמד שלו בתור מבשר הטרנדים החלוצי של הז׳אנר. יכול להיות שהרכילות והפפראצי חירפנו אותו סופית (ולכן הוא לא מפסיק להתייחס לרכילויות במילים שלו: גם אמבר רוז האקסית המיתולוגית מקבלת בראש בשורה ״האקסית שלי אומרת שהיא נתנה לי את השנים היפות של חייה/ראיתי תמונה שלה ונראה לי שהיא צודקת״ איזה ילד מניאק) ויכול להיות שנורת׳ ווסט פשוט לא נתנה לו לישון בלילה. ממש אפשר להרגיש את המאניה דיפרסיה בכל רגע באלבום הזה, שלרגעים הוא אפל, לרגע מרומם נפש, וברגעים אחרים פשוט מבקש עזרה מאלוהים. זה ממש לא האלבום הצנוע והרגוע שקניה דיבר עליו בהתחלה. זאת לא מוזיקה לברביקיו.
6. העניין הוא שגם כשקנייה ווסט מתפרק, הוא עושה את זה באופן מפואר, וגם כשהוא משחק בצלילים ונוסחאות כמו ילד בארגז חול, הוא עדיין משחק בצעצועים האיכותיים והיקרים ביותר בשוק ועדיין עושה איתם דברים שאף אחד אחר לא מסוגל. אין רגע באלבום הזה שהוא לא מרשים בטירוף מבחינה מוזיקלית והפקתית, וגם השירים שנשמעים פחות סגורים על עצמם מביאים כמה מהרעיונות הכי מקוריים ויפים שהיו לקניה כבר הרבה זמן (כאן שווה לציין את "FML" המרגש עם דה וויקאנד, שהעובדה שהפזמון האחרון שלו מושר בג׳יבריש לא פוגעת בצמרמורות שהוא עושה). במילים אחרות - גם הסקיצות המופרעות של קניה ווסט נשמעות הרבה יותר טוב משירים שלמים של הרבה אחרים. גם כשהוא לא יודע עדיין לאיזה כיוון לצעוד, הוא עדיין עומד בראש המחנה, וזה מה שעושה את הבעיתיות של TLOP למרתקת כל כך והופך אותו לאלבום שגם כיף לחזור אליו שוב ושוב. בעצם, בדרך של הפוך על הפוך, האגו הענק של קניה נתן לו את החופש להיות כנה ופגיע לחלוטין, אולי יותר משהוא היה אי פעם. מכל אמני הראפ היום, דווקא קניה הוא זה כמעט שממש מצליח להכניס אותך לתוך הראש שלו, חושף את עצמו באופן טוטאלי ונותן לך לראות יתרונות וחסרונות שאפילו הוא עדיין לא מודע אליהם בהכרח. כשחושבים על זה, בשבועות האחרונים לפני יציאתו כל העשייה של האלבום הזה הייתה ספר פתוח - קניה לא הפסיק לדבר על מה שהוא עושה, לספר על שירים שהוא כותב ולפרסם תמונות מהאולפן. הפלייליסט הראשוני שפורסם לאלבום כלל עשרה שירים, וברגע האחרון קנייה הפך את זה לשמונה עשר - מהלך שמראה כמה הוא לא היה סגור על עצמו, וכמה לא אכפת לו להראות את זה. מומלץ גם לשמוע את תיקיית השירים שדלפה (כנראה בכוונה) של סקיצות וגרסאות מוקדמות של שירי האלבום (חפשו בגוגל Itsfreaks ו-Kanye ותגיעו לזה) כדי לקבל את הקונטקסט המלא ואת החוויה השלמה של תהליך העבודה של גאון (אגב, עד שכתבה זו פורסמה קניה התחיל כבר לפרסם תמונות מההקלטות לאלבומו החדש). קניה לא עשה כאן מהפכה מוזיקלית גדולה, אבל הוא שבר כאן וואחד מוסכמה בכך שהוא הסיר מעצמו את המסתורין, ודחף את השיתופיות והקהילתיות לקדמת הבמה. כשהוא מדבר על קרן אולטרא סגול שכולנו רוכבים עליה - לזה הוא מתכוון. סוף עידן ה״ראפר״ המונוליתי וסוף עידן האלבומים כפי שאנחנו מכירים אותם. דרך חדשה לתקשר עם המעריצים ולהתייחס לאמנות, ובאופן ספציפי להיפ הופ, כמשהו שתמיד נמצא בתנועה אינסופית למיליון כיוונים.
7. גם עם כל התובנות האלה, אין ספק שאני מתבאס בכל פעם ש״Freestyle 4" נקטע בטרם עת או כשאני שומע עוד איזה שורה צולעת על מציצות, חנויות בגדים או קים קרדשיאן (הוא אפילו הכניס את רוב קרדשיאן לחרוז למען השם). מצד שני, אחרי כמה האזנות, שירים שנשמעו בהתחלה מפוזרים כמו "Waves" או "Highlight" פתאום יושבים לי נכון ואני זוכר מהם כל מילה. האלבום הזה בעייתי, אבל באותה העת הוא עדיין מדהים ועדיין ראוי להיכנס לרשימה המכובדת של האלבומים שהגיעו לפניו, גם אם הוא לא עקבי ומחושב כמוהם. גם אם לא קיבלתי מקבץ של סינגלים מושלמים או אלבום קונספט מושקע, קיבלתי כאן הצצה לעולמו של האיש המשפיע ביותר בהיפ הופ כיום, וכמה רגעים מוזיקליים בלתי נשכחים. ושיר של קניה ווסט, קנדריק לאמאר ומאדליב. בסופו של דבר האלבום הזה מוכיח שכמו במבחן במתמטיקה, גם בהיפ הופ לפעמים הדרך חשובה יותר מהתוצאה, וכמו בחיים, התוצאה היא בעצם הדרך עצמה.