1. אומרים שהביטלס הם הלהקה הכי טובה בהיסטוריה. להקה שאי אפשר למצוא שיר אחד שלה שהוא לא טוב, להקה ששינתה את פני המוזיקה הפופולרית וששיריה הם פסקול חיינו. אז אומרים. האמת היא שהסיבה שהביטלס נחשבים לכל כך גדולים היא לא (רק) העובדה שהמוזיקה שלהם מצוינת. מעבר לכישרון שלהם, הביטלס היו בזמן ובמקום הנכון, ופרצו בדיוק ברגע בו התרבות הפופולרית כפי שאנחנו מכירים אותה נולדה באמצע-סוף שנות השישים, בסנכרון מושלם עם שאר המהפכות התרבותיות שהתחוללו באותה תקופה בטלוויזיה, בקולנוע וברדיו. הביטלס, בגלגולם הראשון לפחות, היו להקת הבנים הראשונה בהיסטוריה, וכיאה לכזו הם הניחו את היסודות לכל מה שאנחנו יודעים על הערצת להקות. אז אולי הביטלס תפסו את המקום בתור הלהקה האולטימטיבית שלנו כקולקטיב אנושי, אבל למעשה, לכל אחד מאיתנו יש את הביטלס האישיים שלו. עבורי ועבור רבים אחרים שבעניין של היפ הופ, הביטלס האישיים הם ללא ספק A Tribe Called Quest, רביעיית ההיפ הופ שפרצה מניו יורק של סוף האייטיז ושאת ההשפעה העצומה שלה על הז׳אנר אפשר להרגיש עד היום, 25 שנה אחרי אלבום הבכורה שלהם "People's Instinctive Travels and the Paths of Rhythm" - וכך תעיד ההוצאה המחודשת של אותו האלבום שיצאה ממש השבוע.
2. אז איך בדיוק נראתה זירת ההיפ ב-1990, השנה בה יצא האלבום הראשון של טרייב? בגדול, די מדהים: מדובר היה בימיו הראשונים של עידן הזהב, בו האמנים החדשניים ביותר היו גם המצליחים ביותר, עם הרכבים כמו גאנגסטאר, פאבליק אנמי וראקים ששולטים בחוף המזרחי, ו-N.W.A, טו שורט ואייס-טי במערבי. כבר היה ברור שלא מדובר בטרנד חולף אלא בז׳אנר חדש שכאן כדי להישאר. באותה נשימה, מכונת הכסף של הראפ התחילה לעבוד וניצני המסחור החלו ללבלב. בתוך האווירה המסעירה הזו, צמח בין ברוקלין, קווינז ולונג איילנד שבניו יורק קולקטיב חדש בשם "Native Tongues" שכלל שלושה הרכבים בעלי גישה מוזיקלית דומה - דה לה סול, ג׳אנגל בראדרז וטרייב קולד קווסט. הנייטיב טאנגז היו האגף הצעיר יותר של תנועת הדי ג׳ייז/פעילים חברתיים Zulu Nation, אותה הנהיג חלוץ ההיפ הופ אפריקה באמבאטה מתחילת שנות השמונים, שהתאפיינה בתודעה אפרו-צנטרית מפותחת והרבה מאוד גאווה שחורה. בתקופה בה החלו להיווצר האבטיפוסים של ההיפ הופ - הגאנגסטר (N.W.A), המורד (פאבליק אנמי) המאהב (ביג דאדי קיין), הקומיקאי (ביז מארקי) ואפילו הוייט-בוי (3rd Bass וביסטי בויז), הנייטיב טאנגז הציגו סוג חדש של ראפר - האינטלקטואל. אבל לא אינטלקטואל אוניברסיטאי מעונב או פובליציסט זועם, אלא אינטלקטואל רחוב שחור, כזה שלובש דאשיקי (לבוש אפריקאי מסורתי) עם נעלי טימבלנד, ששואב את השראתו מספרי היסטוריה מחד ומישבנים יפים של בחורות מאידך. אחרי שני אלבומים של הג׳אנגל בראדרז ושל דה לה סול (הראשון כבר מעט נשכח והשני נחשב לקלאסיקה בפני עצמו) שהכינו את הקרקע, הגיע זמנם של טרייב.
3. מתחילתו ועד סופו "People's…" הוא התפוצצות של סימפולי ג׳אז נדירים, תופים מתגלגלים, גרובים עמוקים, רעיונות יצירתיים ובעיקר קוליות ואלגנטיות שעוד לא היו קיימים בהיפ הופ של אותה תקופה. קיו-טיפ ופייף דוג, מעין באטמן ורובין של ההרכב, הגישו טקסטים שנונים ששילבו משלי רחוב, מסרים חברתיים על אפריקה, אמצעי מניעה וצמחונות, והרבה דאחקות פנימיות שהוכיחו שהחבר׳ה האלה לא לוקחים את עצמם ברצינות יתרה. ג׳ארובי וייט הופקד על קטעי המעבר המרימים ועלי שאהיד מוחמד סיפק את הסקראצ׳ים הבלתי נשכחים. ההרמוניה הנדירה הזאת יצרה כמה שירים שהמילה קלאסיקה קטנה עליהם - "Can I Kick It", עם הסימפול המפורסם של לו ריד, נחשב עד היום למזניק המסיבות האולטימטיבי עם פזמון השאלה-תשובה שלו. "Bonita Applebum" הוא אחד משירי האהבה הגדולים (והסקסיים) ביותר שהוליד הז׳אנר. "I Left My Wallet in El Segundo" הוא אחד משירי הפיל-גוד הבלתי נשכחים. מכל קולקטיב הנייטיב טאנגז, טרייב הפכו לגדולים והמצליחים ביותר, וזה בגלל שאצלם הכול - הסטייל, הסאונד והמסר - התחבר בצורה מושלמת, שדיברה אל ליבם לא רק של אוהבי היפ הופ, אלא כל מי שידע להעריך מהו קצב טוב.
4. שני האלבומים שיצאו אחרי אלבום הבכורה - "Low End Theory" ו-"Midnight Marauders" נחשבים לקלאסיקות האמיתיות של ההרכב (ואם אני אכתוב עליהם זה לא ייגמר בחיים), אבל האלבום הראשון תמיד יישאר הראשון, זה שפתח את הדלת והכריז על נוכחותם הבלתי ניתנת לערעור של שחקנים חדשים במגרש. גם אם הילדים של היום לא יודעים בדיוק מי הם טרייב קולד קווסט, הראפרים האהובים עליהם בהחלט מושפעים מהם באופן ישיר. טרייב הוכיחו שזה מגניב להיות חכם, יצירתי ושונה, ואלמלא הם, אמני ענק כמו קניה ווסט ופארל וויליאמס, וכוכבים עכשווים כמו אוד פיוצ׳ר, קנדריק לאמאר או צ׳אנס דה ראפר, כנראה לא היו קיימים (מהזווית האישית שלי אני יכול לספר שאלמלא הייתי שומע את הראפ היומיומי והמשעשע של טרייב ומזדהה איתו כל כך, כנראה לא הייתי נמשך בכלל אל העולם הזה ומושון היה נאלץ להקים הרכב עם פלד ואורטגה). פארל הוא אחד משלושת היוצרים שתרמו רמיקסים להוצאה המחודשת של האלבום, שכוללת מארז מרגש של 8 תקליטי 45, יחד עם סי לו גרין וג׳יי קול (עוד שניים שחייבים במובן מסוים את הקריירות שלהם לטרייב). מה שמחזיר אותי להשוואה הראשונית שלי בין טרייב לביטלס. כמו הביטלס, גם טרייב הגיעו בתקופה שהיא נקודת מפנה תרבותית, והצעדים הראשונים שלהם היו הצעדים הראשונים של תרבות ההיפ הופ כולה. כמו הביטלס, גם טרייב לא מסוגלים להוציא שיר שהוא לא מעולה. כמו הביטלס, גם טרייב ייזכרו לעד כפורצי דרך שהתמחו בשילוב הבלתי אפשרי בין תעוזה מוזיקלית לקומוניקטיביות פשוטה.
5. לא יודע אם אני אשכרה אקנה את המארז הזה (את האלבום כבר יש לי ואת הרמיקסים החביבים הורדתי בנפרד), או אם אני ממליץ לכם לקנות אותו. מה שבטוח, אם לא שמעתם עליהם עדיין - אני מקנא בכם ממש. עכשיו זה הזמן ללכת ליוטיוב הקרוב לביתכם, לתקתק ATCQ ולתת לעצמכם להיפתח לעולם שכולו טוב, ואל תשכחו לענות בחיוב כשקיו טיפ שואל אתכם - "Can I Kick It"? (לסיום, הנה הרמיקס הנעים של פארל)