1. ראשית כל, נתחיל בהיכרות קצרה. אני מיכאל, אני ראפר ומפיק (אולי ראיתם אותי פעם כאן או כאן) ואני הולך לכתוב ב-mako מוזיקה על היפ הופ בתדירות חצי חודשית. בכל פעם אתעסק בענייני השעה של הז׳אנר המוזיקלי והתרבות חובקת העולם שמחוברת אליו. לא משימה קשה בתחום בו מוכתר מלך חדש בכל חודשיים והסאונד שלו מתעדכן כל שנה. ההיפ הופ מייצר יותר עניין ודרמה מז׳אנרים מוזיקליים אחרים לא רק בגלל העבר הפלילי של חלק מהיוצרים שלו, אלא גם בגלל האופי והדרך המודולרית בה הוא פועל. לא סתם מכנים אותו ״The Rap Game" - אין עוד ז׳אנר בו אמנים שונים משתפים פעולה כל כך הרבה, מייצרים בריתות ויריבויות, בו התחרותיות היא ערך עליון והמקוריות והחדשנות הן הדרכים היחידות לנצח.
2. מה שמוביל אותי לנקודה השניה שרציתי לגעת בה כאן בטור הפתיחה החגיגי. מי שהיפ הופ מעניין אותו ודאי שמע על הוויכוח הישן נושן בין ״היפ הופ אמיתי״ ל״היפ הופ מיינסטרים״. בין ההיפ הופ המודע והאינטליגנטי שמפסיד את מקומו להיפ הופ בור, רדוד ואלים. אנשים שעושים את ההפרדה הזאת לא מבינים בהיפ הופ ולא במוזיקה. כן, זה נכון שלהיטי מועדונים העוסקים בישבנים ואקדחים מצליחים יותר מראפ אינטלקטואלי, אבל ההפרדה הזו בין ״אמיתי״ ל״מזויף״ היא מגוחכת. שתי נקודות הקיצון האלה נחות על אותה הסקאלה, והאמנים שבאמת מצליחים ומשפיעים על התרבות הם אלה שמודעים לסקאלת ההיפ הופ הצבעונית הזו ונעים עליה בחופשיות. מישהו אמר קניה ווסט? בכל מקרה, כאן לא תשמעו דיבורים כאלה.
3. למרות שקניה הצליח להידחף איכשהו גם לכאן, לא עבורו התכנסנו, אלא עבור אמן אחר שאת ההשפעה העצומה שלו על ההיפ הופ אנחנו מרגישים כיום, אבל כנראה נבין באמת רק בעוד כמה שנים. אני מדבר על קנדריק לאמאר, ששחרר השבוע את אלבומו השלישי והכל כך מצופה, "To Pimp a Butterfly". תקציר הפרקים הקודמים: לאמאר, בן 27 משכונת קומפטון שבאל.איי (אותה השכונה ממנה יצא N.W.A) נלקח תחת חסותו של ד״ר דרה לפני כ-4 שנים. דרה, שהמליך בעבר את 50 סנט ואמינם, הכריז בראש חוצות שקנדריק הוא הדבר הבא. ואכן, האלבום "Good Kid M.a.a.d City" שיצא ב-2012 הפך את עולם ההיפ הופ וקנדריק עמד בציפיות ההייפ, עם להיטים כמו "Bitch Don't Kill My Vibe" ו-"Swimming Pools". לאמאר הוכיח את עצמו כראוי לכתר, כשבנה אלבום קונספט מיוחד בו הוא מגלם דמויות שונות, ובגדול הציג עומק ויומרה אמנותית שכבר הפכו נדירים בזרם המרכזי של ההיפ הופ האמריקאי. העיתונים, הבלוגים, הרדיו והשכונות הסכימו פה אחד שמדובר בקלאסיקה ושקנדריק הוא המושיע החדש של הראפ.
כמובן שהציפיות מהאלבום השלישי, שהן גם ככה גבוהות עבור כל אמן חדש, היו בשמיים. מה תהיה בשורתו החדשה של המושיע? כשיצא הסינגל "i" לפני כמה חודשים, והיה כולו חגיגת פ׳אנק שמחה ופופית, היו כאלה שטענו שהנה, המלך הוא עירום ואפילו קנדריק מנסה להתחנף לילדות בנות 12 כדי להצליח. אך כשהאלבום המלא נפל השבוע (שבוע לפני המועד הרשמי כמובן, כי אלבום שלא משתחרר בהפתעה הוא כבר לא אלבום בימינו) הבינו כולם שמדובר בדיוק במקרה ההפוך. לפני שאתחיל לתאר את האלבום הזה, אני חייב להתוודות ולהגיד שאני עדיין לא מבין אותו עד הסוף. אני אוהב אותו מאוד, עף עליו אפילו, אבל מדובר באלבום שאי אפשר לרדת לעומקו בזמן קצר. זה אלבום רב שכבות, מוזיקלית וטקסטואלית, שבכל האזנה מתגלה בו רובד חדש. חוץ מזה, אני גם אדם לבן מישראל, והאלבום של לאמאר הוא קודם כל מכוון לקהילה האפרו-אמריקאית, עם אינספור רפרנסים ואזכורים של היסטוריה שחורה. חוץ מזה, קנדריק שר ממש מהר אז עוד לא תפסתי את כל המילים. בכל זאת אנסה לתאר מה קורה שם.
על מכת הבס הראשונה אנחנו נזרקים לעולם של פ׳אנק שחור וסמיך עם מלמולים פסיכדליים של ג׳ורג׳ קלינטון. קנדריק מזמר בהרמוניה ״בהתחלה אהבתי אותך, אבל עכשיו רק בא לי לזיין״ ומתחיל את הדיאלוג שיישזר לאורך כל האלבום הזה - הדיאלוג בינו ובין ההצלחה, על כל המשתמע ממנה: התהילה, הכסף, הנשים ויותר מהכל ההשפעה שלו על הקהל והקהילה האפרו-אמריקאית. זה כאילו הסיפור הקלאסי של אמן שמנסה להיות נאמן לעצמו תחת לחץ של תאגידים, חברות תקליטים ותקשורת, אבל לאמאר מקשר אותו בהקשרים רחבים יותר של גזע, תרבות ומעמדות. המאבק שלו לשמור על זהותו הוא המאבק של השחורים כולם, שמרגישים כי בעוד הם שווי זכויות ויש להם נשיא, המבט הלבן עדיין תופס אותם כמכונות טוורקינג עם שיני זהב. קנדריק מבין שבמעמדו הוא זה שיכול להטות את השיח, את הקונטקסט ואת הכיוון המוזיקלי של ההיפ הופ - ומחליט לקחת אותו לא קדימה ולא אחורה, אלא פנימה אל לב הגנום של המוזיקה והתרבות השחורה. הקטע השני הוא קטע ג׳אז וספוקן וורד, ובשלישי הוא מתעל את ג׳יימס בראון ועושה מחווה לקונטה קינטה, דמות העבד האגדית מהסדרה ״שורשים״. לאורך האלבום לאמאר לא מפסיק לספר סיפורים ולגלם דמויות בתיאטרליות האופיינית לו (שיכולה להרגיז לפעמים, אבל ברגעים הנכונים היא גאונית) ולשלב שיר בתוך שיר כמו סצנות בסרט, עם קטעי מעבר וג׳אמים מאולתרים.
שלא תבינו לא נכון, לאמאר אולי דורש הרבה מהמאזין אבל הוא גם יודע לתת את הסחורה ולספק פזמונים קליטים וראפ בגובה העיניים. "Alright" עם פארל הוא ללא ספק להיט, ו"These Walls" יכול לעבוד בכיף בפלייליסט של גלגלצ. גם מבחינה מוזיקלית לאמאר מבין את השפעתו על העולם, ומקיף את עצמו בחבורה שמורכבת ממיטב האנדרגראונד והקלאסיקה של ההיפ הופ. כך יש לך מצד אחד שיר בהפקת פליינג לוטוס ונולדג׳, אבירי הביטים מאל. איי, לצד פיט רוק וסנופ דוג (שאם אתם לא מכירים אותם אז כדאי לכם מהר לפתוח טאב חדש ולגגל אם אתם רוצים להמשיך לקרוא את המדור הזה). לאמאר הוא החוליה המקשרת בין כל הכוחות הטובים שפועלים בסצנה כיום והוא מנצל את זה באופן מושלם. אין ראפרים אורחים באלבום, למעט אחת, לא כל כך מוכרת בשם Rapsody, בשיר "Complexion". העובדה שהאורחת היחידה באלבום היא אישה שחורה גם היא אומרת משהו. הקטע שסוגר את האלבום הוא ראיון של קנדריק עם הקלטה של טופאק, ההשראה הגדולה ביותר שלו. טופאק מסביר לקנדריק את נקודת המבט שלו על העולם ועל האופן בו הוא משפיע על הקהילה שלו, אך נעלם לפני שהוא מספיק לענות לו על כל השאלות. התשובה האמיתית לשאלות של קנדריק היא בעצם האלבום הזה.
עם כל הכבוד לאלבום הקודם, יש מצב ש"To Pimp a Butterfly" הוא בעצם הקלאסיקה האמיתית של קנדריק לאמאר. הוא הצליח להביא יצירה משמעותית, שקוראת תיגר על הראפ הנרקיסיסטי והחלול. פתאום קצת מוזר לשמוע את "I'm in Love With The Coco" אחרי ששומעים את "To Pimp a Butterfly". אתם יודעים מה, אם בכל זאת יש משהו שאפשר לקרוא לו היפ הופ אמיתי, זה זה.