בשנתיים האחרונות היה בלתי אפשרי להתחמק מהטראפ הלטיני. בדומה לרגאטון, אביו הרוחני, הטראפ הלטיני טפטף בעקשנות בלתי נלאית לתוך המיינסטרים והציג הישגים משמעותיים - שלושת האמנים המושמעים ביותר ביוטיוב ל-2018 היו אוסונה (8.7 ביליון צפיות. כן, עם ב'), ג'יי באלווין (7.1 ביליון) ובאד באני (7 ביליון). שלושתם נעים על הסקאלה הלפעמים בלתי מובחנת שבין רגאטון לטראפ לטיני. צמד האחרונים גם התארחו בסינגל המצליח והמועמד לגראמי "I Like It" של קארדי בי, בעצמה כוכבת טראפ ממוצא לטיני.
באד באני בן ה-24 (בניטו מרטינז אוססיו אם תרצו) הוא ללא ספק הפנים המייצגות של דור הטראפ הלטיני החדש. הפורטוריקני הצעיר, שעד לפני 3 שנים עבד כאורז מצרכים בסופר, עושה מוזיקה רקידה, חמה ועל אף האגרסיביות היחסית שלו ושל הז'אנר, גם ליברלית. הוא אוהב לשבור מוסכמות מגדריות (כך למשל, הוא תמיד עם לק והופיע בתור אישה בשיר שמתבטא נגד אלימות משפחתית) ומהווה נציג נאמן לדור המילניאלס בעידן הראפ המודרני, כזה שלא נותן להגדרות מוזיקליות לעצור אותו ומכוון לקהל הבינלאומי מבלי לוותר על האופי הלטיני.
אחרי סדרה של סינגלים ואירוחים שהפכו אותו לכוכב עוד לפני אלבומו הראשון, "X 100pre" הגיע וקולע בדיוק לנקודה הזו במותניים ששמורה לריקודים לוהטים. אין הפתעות מוזיקליות מיוחדות, הרי הנוסחה עובדת והטראפ הלטיני (שנולד גם הוא בפוארטו ריקו) שכלל אותה לשלמות – מקצבי רגאטון ודמבאו (סוג של דאנסהול־רגאטון דומיניקני) פוגשים ראפ אגרסיבי בנושאי רחוב סטנדרטיים עם המון אוטוטיון. מה שכן יפתיע את מי שלא עוקב אחרי התפוצצות הסצנה הזו, אלו דווקא האורחים. נסיך אימוץ הז'אנרים דיפלו מספק ביט טראפי עמוס תופי 808 ב-"200 MPH" בעוד שזיקית הפופ דרייק נותן פזמון בספרדית בשיר "Mía" - חותמת שמעידה שעולם הראפ חפץ בייקרו של באד באני והטראפ הלטיני.
באד באני כבר הפך לכוכב ענק בזירה העולמית, אבל בכל רגע הוא עומד להתפוצץ גם בישראל. אחרי הכל, יציר הכלאיים טראפ לטיני הוא גם הסאונד הכי מתאים לנו, דווקא בגלל שהיינו מהמדינות הלא לטיניות הראשונות לאמץ את הרגאטון. אל תתפלאו אם כחלק מהסיבוב העולמי שלהם, הסינגל הבא של סטטיק ובן אל יבקר בפוארטו ריקו פינת אטלנטה. וגם אם נתעלם מהזווית הישראלית, זה הוא חיבור טבעי בין שני תתי ז'אנרים שהחלו כמנודים ונכנסו במהלך השנים האחרונות ללב ליבו של המיינסטרים העולמי. הטראפ מצא שוק לטיני חם ואוהב שמאמץ בשמחה את האנרגיה האגרסיבית שלו, והשילוב תפס את העולם בהפתעה. עם זאת, עבור מי שמכיר טיפה את ההיסטוריה של תרבות ההיפ הופ, מדובר בשילוב הגיוני לחלוטין.
רובע הברונקס בניו יורק נחשב באופן מסורתי למקום הלידה הרשמי של תרבות ההיפ הופ. שם, בין ניניהם של עבדים אפרו-אמריקאים וילדי מהגרים ג'מייקנים, החלו להיבנות היסודות שמאוחר יותר ירכיבו את תרבות הרחוב האמריקאית, תרבות המיעוטים האולטימטיבית. אבל לא כל המיעוטים האלו היו שחורים. יותר מ-30 אחוז מאוכלוסיית הברונקס בשנות ה-70 היו לטינים, ומבט זריז על דמויות מרכזיות בראשית ימיו של ההיפ הופ מגלה שגם הלטינים היו חלק מהתרבות כבר אז. הם היו ברייקדאנסרים (הברייקר האגדי קרייזי לגז), אמני גרפיטי (לי קווינונס, שגם שיחק בסרט ההיפ הופ המיתולוגי "Wild Style"), דיג'יים (חבר המייטי פורס קרו די.ג'יי דיסקו וויז) וכמובן, ראפרים. הרבה הרבה ראפרים.
המורשת הלטינית לא שיחקה תפקיד בימיו הראשונים של ההיפ הופ, בדיוק כפי שהזהות האפרו-אמריקאית תפסה תפקיד משני באותן השנים לשירי מסיבות כלליים או שירי "מסר", שלרוב דיברו על גטו כללי להיכנס לדמוגרפיה המדויקת של תושביו. אף זה היה זמני בלבד – לקראת סוף שנות ה-80, כשהראפ נהיה פוליטי ומודע בהרבה, החלה תנועה אפרוסנטרית שהתמקדה בזהות השחורה של הראפרים. בזמן שראפרים כמו צ'אק די ענדו מדליונים בצורת אפריקה, הלטינים של ההיפ הופ הרגישו שהזהות שלהם משאירה אותם מחוץ לשיח. כמיטב מסורת תרבות הנגד, זה דווקא דחף אותם לבטא את הזהות הזו הרבה יותר.
כך בראשית שנות ה-90, ראפרים ממוצא לטיני החלו לבטא את הזהות הזו גם במוזיקה שלהם. מפאט ג'ו והביטנאטס במזרח ועד לקיד פרוסט וסייפריס היל במערב, ביטויי סלנג כמו ése (חבר), Vato Loco (גנגסטר משוגע) או Puta (עזבו, אתם לא צריכים לדעת) הפכו לנפוצים במיוחד. הזהות הלטינית שלהם, החל מהשפה, דרך סגנון הלבוש ועד לסימפולים, נכחה במוזיקה והיתה לא למחסום, אלא סיבה לגאווה. ראפר מבריק כמו ביג פאן ידע גם לשלב את כל זה ללהיטים עם ניחוח קאריבי שתפקד כתבלין שונה מהנוף שסביבו. תנו שמיעה ל-"Still Not a Player", שמשתמש במעט קלידים עם תחושה לטינית וכמה מילים בספרדית כדי ליצור ראפ שיחודי רק לו.
כיום המוצא הלטיני של הכוכבים הוא לא רק התבלין, אלא המנה העיקרית. הם רוצים את כל האנצ'ילדה. יש לכך מגוון גורמים – פריצה חוצת ז'אנרים של אמנים שגדלו בשוק הלטיני (ריקי מרטין ואנריקה אגלסיאס למשל), גידול משמעותי באוכלוסיה הלטינית בארה"ב (מ-4.5% בשנות השבעים ועד כ-17% כיום) וכמובן שיח הזהויות של השנים האחרונות שמאפשר ליוצרים לבטא הרבה יותר מהקהילות והבית שבו גדלו. כך ניתן למצוא יותר ראפרים אמריקאים שמתגאים בשורשים הדרום אמריקאים או הקאריבים שלהם, ומפתיע מזה, ראפרים שמגיעים ממש מהמדינות האלו וכובשים את התרבות האמריקאית.