קשה לדבר על דיכאון ונטיות אובדניות. אלו מסוג הנושאים ששואבים את האוויר מכל חלל אליו הם נזרקים, מושתקים במבט, מוקצים מתוקף הווייתם. האנשים ששפר עליהם מזלם ולא חוו בחייהם דיכאון של ממש מעדיפים להימנע מלדבר על התהומות האפלים של הנפש, פוטרים את עצמם מאחריות באמירות כמו "יהיה בסדר" או "לכולם קשה לפעמים". אבל מי שחווה דיכאון או ראה זאת מיד ראשונה יודע את האמת. כששקועים עמוק בבור זפת שחור משחור, העיניים כבות, האוזניים מוחרשות ואי אפשר לראות אפילו זקיק אור, בטח שלא להפנים שזה יעבור, ושיש עוד שסובלים. אז שותקים מתוך האפלה ובין אם מכירים אותו או לא, קשה לדבר על דיכאון, אבל חייבים לדבר עליו.
בסוף חודש אוגוסט עלה על הבמה המכובדת של טקס ה-VMA של MTV הראפר לוג'יק, כדי לבצע את שיתוף הפעולה שלו עם אלסיה קארה וקאליד "1800-273-8255". כן, כך נקרא השיר. ההופעה עשויה להיראות מעט קיטשית במבט ראשון. נגני כלי מיתר ישובים ברקע, לוג'יק במרכזו של מבוך מראות והמספר 1-800-273-8255 כתוב שוב ושוב על הקירות והרצפה. כמה דרמה.
אבל לאט לאט משהו בישירות והכנות של לוג'יק משתלט ומתגבר על כל חשד לקיטש. השיר מתחיל מנקודת מבטו של אדם שהגיע לקצה. "אני לא רוצה להיות בחיים", הוא שר בפזמון ההמנוני, "אני פשוט רוצה למות היום". אבל בחצי הדרך לתוך השיר, נקודת המבט מתהפכת. הפעם זוהי טלפנית הקו למניעת התאבדויות שמספר הטלפון שלו בארה"ב נתן לשיר את שמו. היא משוחחת עם הדובר הראשון ומזכירה לו שהוא לא לבד. לפתע צצים עשרות אנשים סביב לוג'יק, כולם לבושים בחולצה עם מספר הטלפון בצידה האחד, והמשפט "את/ה לא לבד" בצידה השני. אף מגננה צינית לא עומדת במראה העוצמתי הזה ואף עין בקהל לא נשארה יבשה.
אבל הדבר הקסום ביותר קרה דווקא אחרי ההופעה. עוד באותו הערב כמות השיחות לקו למניעת התאבדויות גדלה בכ-50 אחוז והמוקדים הטלפונים כמעט קרסו. הגידול הפתאומי הזה הצטרף לגידול של כ-30 אחוז, שהקו זכה לו כשהשיר יצא באפריל האחרון, מספרים שנשמרו מאז. לוג'יק נגע בנקודה הלא מדוברת הזו, הגיע לאנשים במקום הנמוך ביותר ושכנע אותם לגשת לבקש עזרה. אני לא מצליח לחשוב על השפעה ישירה יותר על חייהם של אנשים מהמקרה הזה.
דיכאון הוא לא רגש נפוץ בספקטרום התחושות שמובעות בהיפ הופ. בכל זאת מדובר בז'אנר מצ'ואיסטי שמעודד, במקרה הטוב, ביטוי של תסכול וזעם. אבל דיכאון? זה מסוג הדברים שגברים, בטח ובטח ראפרים קשוחים, פשוט לא מדברים עליו. אבל כשהגנגסטרים הגדולים ביותר הביטו לתוך עצמכם וגילו שמסוכן שם לא פחות מברחובות, נולדו כמה מהשירים המשמעותיים ביותר בז'אנר. השיר האחרון באלבום המופת "Ready to Die" של נוטוריוס ביג מתאר שיחת טלפון אחרונה ומצמררת בין ביגי לחברו, רגע לפני שביג לוחץ על הדק האקדח שמכוון לעברו. "אני נשבע באלוהים אני מרגיש כאילו המוות פאקינג קורא לי, אבל אתה לא תבין", פולט ביג לפני שהוא ממשיך לדמיין את הלוויתו - אמא שלו מתחרטת שהיא לא עשתה הפלה, חבריו מציגים געגוע מזויף והחברה שלו שמחה שהוא מת. השיר מסתיים בצליל ירייה עוכר שלווה.
שירים שכאלו, על הישירות, הכנות והבוטות שלהם, מוכיחים שההיפ הופ יכול - וצריך - להתמודד גם עם נושאי טאבו שכאלו. היעדר המחויבות לפואטיות מאולצת מאפשר לראפרים חופש תנועה בתוך הטקסט, נותן להם לפרוס ביתר פירוט את הרגשות המורכבים, המבלבלים והעמוסים שמלווים דיכאון ומחשבות אבדניות. הם יכולים להעמיק לתוכם, להתחפר בפנים, ולצאת מהבוץ עם שיר שאפשר באמת להזדהות איתו, לא רק עם הרעיון הכללי שלו. נראה שבשנים האחרונות יותר ויותר ראפרים מבינים זאת, והסכר שמנע מים הרגשות הללו לגלוש מתחיל להיסדק.
אמנים כמו קנייה ווסט, קנדריק לאמר, טיילר דה קריאייטר, ויק מנסה ואפילו טראפרים כמו ליל עוזי ורט מדברים בפתיחות על השטן הפנימי שמושך אותם למטה. חלקם הופכים את הדיכאון להזדמנות להעביר מסרים מרוממים, חלקם משתמשים במוזיקה כדי להתמודד עימו ואחרים פשוט שוקעים לתוכו. אלבומו האחרון של ארל סווטשירט, שנקרא בהתאם "אני לא אוהב שיט, אני לא יוצא החוצה", הוא התפלשות בת חצי שעה בביר השופכין של הנפש. אף אחד לא עלב בו על הבחירה לראפרפ על החרא שהולך לו בנפש.
"אני רק רוצה להודות לכם על שנתתם לי את הבמה לדבר על משהו שהמדיה המיינסטרימית לא רוצה לדבר עליו", אמר לוג'יק בסיום ההופעה שלו. "בריאות נפשית, חרדה, התאבדות, דיכאון ועוד הרבה דברים שאני מדבר עליהם באלבום". מוזיקה תמיד הייתה פורקן נפשי. בלוז, סול, רוק. כל הז'אנרים התמודדו, בדרך כזו או אחרת, עם עוצמות רגש שקשה להכיל, כאלו שניתן לבטא רק באמצעות האמנות הקסומה שהיא מוזיקה. בכך היא ממלאת את יעודה - להתחבר לאנשים, לתת להם משהו להזדהות איתו, לאוורר את הנפש באמצעותה. להרגיש לא לבד.
אם אתם צריכים לדבר על זה, אל תחשבו פעמיים. אתם לא לבד. הרימו טלפון לער"ן - 1201.