למה דרייק לא מפסיק לגנוב מהבריטים?

אם שמעתם את "War", הסינגל האחרון של דרייק, וודאי שמתם לב למשהו קצת חריג – הוא נשמע כמו עלי ג'י. זו כמובן לא הפעם הראשונה שדרייק מנסה להישמע כמו ראפר שהגיע מבריקסטון, אבל נדמה שהפעם הוא לקח את האנגלופיליה לנקודת קיצון – ה-BPM מתאים לטמפו התזזיתי של האי הבריטי, הסלנג נלקח הישר מהרחובות הקשים ביותר בלונדון והמבטא, הו המבטא, מעליב. סורי, עד שיגיע הברקזיט, המבטא של דרייק הוא עדיין הדבר הכי גרוע שקרה לבריטים.

אבל עם כל חוסר הכבוד לנטייה של דרייק להתעלק על תרבויות של אחרים (וד"ש חם לג'מייקה), האובססיה הוותיקה שלו לראפ בריטי דווקא שופכת אור על אחת מסצינות ההיפ הופ הכי מעניינות בעשרים השנה האחרונות, שזוכה להתעלמות רק בגלל שהיא לא באה מהמדינה בה ההיפ הופ נולד. הרי אם יש משהו שלמדנו מבוריס ג'ונסון, זה שהבריטים יודעים לעשות את אמריקה לא פחות טוב מאמריקה. אני כמובן לא אומר שהראפ הבריטי יותר טוב מאחיו הגדול בארצות הברית, אבל הוא ממש לא רע כמו שהאמריקאים היו רוצים שתחשבו. הוא פשוט שונה, ודווקא בגלל זה כדאי לשים אליו לב. לא סתם דרייק גונב מהם את הסטייל שלו שוב ושב.

נכון להיום, סצינת הראפ המבעבעת הזו מושתתת על שני ז'אנרים מוזיקלים שאמנם שואבים השראה רבה מהראפ האמריקאי, אבל כבר מזמן התנתקו מחבל הטבור של הדוד סם. הראשון הוא הגריים, שהתפתח ממפגש בין הברייקביט של ה-UK garage ששלט בניינטיז לקצב האינטנסיבי של הג'אנגל, הסאונד של הדאנסהול הג'מייקני והרוח של הראפ האמריקאי. הז'אנר הצעיר יותר הוא ה-UK דריל, ששואב השראה ישירה יותר ממוזיקת הכנופיות האולטרה-אלימה שהתפתחה בשיקגו, וכבר מזמן עבר את הדריל האמריקאי בכמות והתפתחות המוזיקה, מה שהפך אותו למייצג דור הכנופיות הבריטי. אני יודע, אפילו לא ידעתם שיש כנופיות באנגליה.

מתוך שני תתי הז'אנרים האלה יצאו כמה כוכבים בריטים גדולים מהשנים האחרונות, וגם ברשימה החלקית ביותר חשוב לציין את סטורמזי, סקפטה, גיגס, דייב, פדרו ואיי.ג'יי טרייסי, שלצד כוכבות גדולות כמו סטפלון דון וליטל סימז (שמציגות אלטרנטיבה, כל אחת בדרכה, לז'אנרים הקיימים) הפכו את האי הבריטי לאחת מחממות הראפרים הכי מעניינות של השנים האחרונות. באנגליה הם כבר עשו מהפך והשתלטו על טקס פרסי המרקורי (הגראמי האנגלי), וזה רק קצה הקרחון של סצינת אנדרגראונד מבעבעת שאני מתחייב לכם, עוד תעשה הרבה רעש מוזיקלי מצוין.

רעש תקשורתי הם כבר עושים, בעודם מעלים לתודעה הבריטית המנומנת נושאים חשובים כמו גזענות, עוני ורחובות אלימים. הופעות רבות של אמני UK דריל בוטלו מחשש למהומות, לפחות על פי טענות המשטרה שמעדיפה לסגור הופעות ראפ על פני לטפל באלימות ברחובות אותה הראפרים מהדהדים. לפני כשנה וחצי בית משפט אנגלי אסר על הרכב הדריל 1011 להקליט או לבצע בהופעה כל שיר ראפ שמתייחס לאלימות. ואם למדנו משהו מהראפ האמריקאי זה שאם הממסד מנסה להשתיק אותך, כנראה שזה כי יש לך משהו חשוב להגיד.

ומעל לכל הבלאגן המפואר הזה מרחף הראפר הקנדי שעושה שירים עם כוכבי הז'אנר, מחתים בלייבל שלו את הכוכבים הבאים ואפילו צץ על הבמה מפעם לפעם בהופעות מעוררות מחלוקת. "War", למשל, הופק ע"יAXL Beats, מפיק לונדוני צעיר שעובד על הפצת הסאונד הבריטי מעבר לים. עבור דרייק, הגריים והדריל מהווים סוג של מעיין נעורים להיפ הופ, בהיותם ז'אנרים בעיצומו של המאבק. הם מהדהדים את ההיפ הופ מהניינטיז שהיה צריך עדיין להוכיח את עצמו, הרבה לפני שהגיע הכסף הגדול שהפך אותו ממאבק לתעשייה. עם כמה שהראפ האמריקאי הפך למגוון, אין מנוס מלהודות שהוא איבד מעט מן קסם האנדרדוג שלו, אבל עבור ראפרים שעדיין נמצאים בסכנת סגירה מהמשטרה הסכנה עדיין באוויר.

הבעיה היא שהניסיון של דרייק לאמץ ולהפיץ את הראפ הבריטי ניצב מול האטימות האמריקאית לכל מה שלא נשמע להם כמוהם. ההשפעות המגוונות של הראפ הבריטי, לצד השנים בניסיון להתרחק מחיקוי חברו האמריקאי, הפכו אותו לחיה שונה עבור אוזן שלא רגילה לסגנון הזה. הסלנג האזורי זר להם, מהירות הביט מוזרה להם והמבטא משוייך בראשם לאצילים שותי תה, ולא לבעלי עור כהה שמדברים על כנופיות ואקדחים. אפשר לקרוא לזה פערי תרבות רחוב, אבל בפועל מדובר בהתנשאות אמריקאית קלאסית שמונעת מהראפ הבריטי להצליח בזירה העולמית של הראפ.

אולי הדרך הכי טובה להדגים את חוסר הסבלנות של היאנקים לכל מה שלא מגיע עם טעם ביתי תהיה להסתכל על שני קטעי ראפ בריטים שזכו לתשומת לב גם מעבר לים. הראשון הוא "KMT" של דרייק (כן, שוב) מהאלבום  More Life מ-2017, בו אירח את גיגס הנהדר. יחסית לאלבום/פלייליסט הארוך ההוא, זה היה אחד הקטעים הבולטים והמצוינים בו, אבל האמריקאים פשוט שנאו אותו. כשמגזין Vice ראיין בזמנו כמה אמריקאים חובבי דרייק כדי להבין מדוע הוא עורר כזו שנאה, הם אמרו שזה נשמע כאילו הוא מדבר בלי קשר לקצב, שהם לא הבינו מילה ושבאופן כללי, הם נשארו מבולבלים וראו אותו כבדיחה.

כחצי שנה אחרי הופעת האורח המושמצת של גיגס, יצא שיר אחר שהיה לגמרי בדיחה, אבל הצליח בארצות הברית יותר מכל שיר גריים אחר. "Man's Not Hot" של ביג שאק (הקומיקאי הבריטי מייקל דפאה) הוא בדיחה מוצלחת מאוד, אין ספק, אבל הוא הצליח באמריקה בדיוק מהסיבה הזו – תערובת מצחיקה של גיבובי סלנג בריטי בלתי מובן על גבי ביט דריל טיפסי (מהשיר "Lets Lurk" של ההרכב המצוין 67 שמארחים את, צדקתם, גיגס). אם האמריקאים חושבים גם ככה שכל הראפרים הבריטים הם בדיחה, אז כנראה הדרך היחידה כרגע להצליח להנחית אצלם להיט היא לגלם את הבדיחה הזו במלואה.

אבל אתם, לטוב ולרע, לא אמריקאים. אם את סלנג הטראפ שלכם לא אספתם ברחובות הקשים של אטלנטה, יש לכם עוד סיכוי להתעניין גם בסצינה המוזיקלית המצוינת הזו. במקום להישען על הבדיחה, אתם יכולים לרוץ לשמוע את האלבומים הנדרים שהוציאו ממש בשנה האחרונה סטורמזי ("Heavy Is The Head"), סקפטה ("Ignorance Is Bliss") או גיגס ("BIG BAD…"). אחרי שתידבקו לסאונד, תוכלו להתקדם לדריל וגריים כבדים בהרבה, ותאמינו לי שזה סאונד ממכר. ובחייאת, בבקשה מכם, אל תסתפקו בפירורים שדרייק נותן לכם, מגיע לכם הרבה יותר מזה. מגיע לכם לשמוע ראפ בריטי אמיתי.