שנת 2019 היתה שנה מצוינת להיפ הופ בעברית. קיבלנו אלבומים חדשים ומצוינים מרביד פלוטניק וטונה ועוד עשרות ראפרים, טבענו בגל האמנים העצמאיים, הצעירים והרעבים שהוציאו אינספור שירים בודדים במגוון עצום של סגנונות וראינו את העמקת התרבות הזרה בגנום הישראלי. זה ללא ספק יתרון עצום, אבל בין כל המוזיקה לפעמים דברים נופלים בין הכיסאות, למשל אלבום הסולו הפנטסטי של היוצר הוותיק והמנוסה פינט. אני בטוח שרובכם לא שמעתם אפילו את השם שלו, וזה קצת תמוה בסך הכל – הרי מדובר ביוצר שזכה השנה בפרס אופיר למוזיקה מקורית הטובה ביותר עבור עבודתו בסרט "כאן ועכשיו", שבו הוא גם גילם את הדמות הראשית. מוזר, אבל לא מפתיע.
"הרדמה כללית" הוא האלבום הראשון של פינט (ולאד דובינסקי) בעברית. כבר יותר מעשור שהוא פועל בהרכב הראפ הישראלי-רוסי iZReaL (לצד סאייף ו-L) אשר יוצר ראפ בשפה הרוסית עבור הקהל דובר השפה בארץ ובחו"ל. במשך הרבה זמן הם היו סוד תעשייתי קטן, פנינה מוזיקלית ליודעי חן, והאלבום הטרי של פינט, שיצא בסך הכל לפני כחודש, עשוי להיות הפתח שדרכו גם דוברי העברית יכולים להבין מדוע חבריהם הרוסים עפים על iZReaL. ואולי הוא בכלל הזדמנות מתבקשת להאיר זרקור על ייחודם של ראפרים יוצאי ברית המועצות בתור ראפרים בשפה העברית.
תשעת השירים של האלבום מופקים לעילא ומספקים משטח סאונד עדכני ומתוחכם לפינט לזרוק שירי ראפ מרתקים, חשופים ובועטים. נקודת המבט שלו בתור אדם שעלה בגיל 15 לארץ היא ביקורתית וחמימה כאחד, עוטפת אגרוף באדיבות, מהווה כתב אישום והגנה לחברה הישראלית. וכן, יש לפינט מבטא. ובטח, יש גם טעויות לשוניות לא מעטות, עברית היא בכל זאת לא השפה הראשונה שלו. אין סיבה להתעלם מזה כי זה חלק ממי שהוא, אבל חשוב מזה, זה חלק ממה שהופך אותו לאמסי כל כך מעניין.
לאורך עשרים וקצת שנותיה, תרבות ההיפ הופ הישראלית ראתה רק קומץ ראפרים שעלו מברית המועצות. הראשון היה באייאן, ראפר חד לשון (לתקופתו) שעל פי השמועות חזר מאז לרוסיה. אחריו היו ההרכב הירושלמי באנגלדת' שהוציא מחיקו מספר ראפרים רוסים דומיננטיים כמו וולקן, שללא ספק היה אחד מהראפרים המרשימים בישראל, או קלין, שלימים יחבור לראפר קור רוח ליצירת צמד ההארדקור סאדייל. קור רוח, אגב, מוכר כיום בשם אחשתיים, נתן בית אורח עוצר נשימה באלבום הטרי של טונה ואולי מוכר לרובכם מפרסומות מקדונלדס עם סוויסה. הם כולם היו, וחלקם עדיין, ראפרים פשוט מעולים. לא למרות המבטא ומחסום השפה, אלא גם בזכותם.
כשראפרים יוצאי ברית המועצות עושים ראפ בעברית, הם נשמעים שונים מראפרים שנולדו וגדלו בארץ. ראשית, ישנו את המבטא שמשפיע על הניגון של המילים, צובע אותן בגוון אחר מזה שאנחנו רגילים לו. שנית, ההשפעות המוזיקליות רחבות יותר, ולגמרי ניתן לשמוע עליהם, לצד השפעות מראפ אמריקאי וישראלי, גם השפעות של הראפ הרוסי המתקדם, על הפלואו המורכב שלו, הפזמונים המחוספסים ואווירת ההארדקור המדבקת. אבל מעל לכל, מה שמאפיין ראפרים יוצאי ברית המועצות זה דווקא העברית הקלוקלת, הסדוקה, על היעדר ה"א הידיעה, על תחביר הפגום ושינוי הסמנטיקה. מה שבקרב דוברי עברית מסויימים (רוצה לומר, פוצים של עברית) נחשב לחיסרון, בעולמות הראפ הופך ליתרון יוצא דופן.
עברית היא שפה קשה לראפ. קשה מאוד. העיצורים הגרוניים תוקעים את הפלואו, ההברות הרבות מסרבלות את הלשון והחובה לחבר הכל במילות קישור מסנדלת את השפה למבנה מאוד מסודר. במילים אחרות, ביחס לשפות אחרות כמו אנגלית, צרפתית וכמובן רוסית, העברית היא שפה נוקשה מדי לראפ. זה כמובן לא מנע מהראפ העברי להתפתח, הרי ראפרים הם מעקמי מילים מקצועיים, אנשים שמחפשים כל דרך לעצב מחדש את הלשון ומנצלים כל הברה אפשרית בשפה ליצירת קצב מילולי המכונה פלואו. אבל כשחומרי הגלם מוגבלים וכל כך מקובעים, התוצר שאפשר לעצב מהם מוגבל גם הוא. רק כשמשתחררי מכבלי השפה המגבילים ומוותרים על דקדוק נכון, השפה פתאום מתגמשת לרצונו של הראפר.
בואו ניקח כדוגמה את אולי שיר הראפ הישראלי-רוסי הכי מוכר, "חצי חצי" של סאדייל. לא סתם הוא הפך לויראלי – נקודת המבט יוצאת הדופן שלו על השפה העברית היא מה שאפשר לסאדייל לנתח מכל זווית את המילה המוזרה הזו, חצי. פתאום המילה הופכת לזרה ומוזרה, כאילו המאזין לומד עליה לראשונה. מעבר לכך, משפטים כמו "אל תוציא חצי סכום, אני לוקח כל הכסף" עוברים חלק באוזן, אבל נסו לדמיין את קלין אומר "אל תוציא חצי מסכום, כי אני לוקח את כל הכסף". לא רק שזה הופך את המשפט למסורבל בהרבה, אלא גם שובר את תבנית הפלואו. והנה, תראו, בכל זאת הבנתם את המשפט הלוקה בחסר, למרות שלא היה עובר מבחן בלשון. הגמישות הלשונית היא זו שאפשרה לו להנדס כזה משפט, לבנות סלנג חדש מבלי לוותר על המשמעות המקורית. והשפה הזו היא לגמרי חלק ממה שהופך את השיר למיוחד.
אומרים על אפרים קישון, אחד מגדולי הכותבים בשפה העברית, שהוא למד את השפה מהעתקת מילונים. אבל ההונגרית השאירה עליו חותם, מה שהפך אותו לכותב יוצא דופן. הוא הביט על האבסורד של השפה העברית, על צירופים לשוניים והצלבות סמנטיות, והשתעשע איתם כאילו היו שלו, כאילו לא היו מעולם חוקים. כך הוא הצליח להוציא ליצור משחקי מילים, להשתמש במבנים תחביריים לא מקובלים ואפילו לברוא ביטויים חדשים. "זבנג וגמרנו", למשל, הוא ביטוי מבית היוצר של קישון המשלב בין מילה יידישאית לחבטה והפועל המקראי. אם קישון נחשב עד היום לאחד מחדשני העברית הגדולים מכולם, למה הראפרים לא?
אם כן, התופעה הזו לא אופיינית רק לראפרים ישראלים דוברי רוסית, אלא לכל ראפר וכותב שגדל על שפה זרה. כל שפה מספקת פרספקטיבה שונה וייחודית לעברית, מבני שפה חריגים, זווית חדשה. שמעו את הקטעים הנדירים של תאמר נפאר בעברית ונסו להגיד לי שהוא לא עושה לעברית מה שראפרים סו-קולד ציוניים היו מתים לעשות לה. התרגלנו כל כך לגישת האקדמיה ללשון שמזכירה בפוסטים חמודים להפליא (באמת) את חוקי השפה העברית, אבל נראה ששכחנו שהסיבה שהחוקים האלו נוצרו היא בסך הכל כדי לתת לנו כלים להבנת השפה. הם לא השפה עצמה, אלא אנחנו השפה, אלו שדוברים אותה, שמקיימים אותה, אלו שמשמרים ומחדשים אותה. אז אם אנחנו מחזיקים בשפה, אנחנו גם יכולים לשנות אותה עבור צרכינו.