קשה לשים את האצבע על מה בדיוק כל כך סוחף באנדרסון.פאאק – הקול החלק, הגרוב הבלתי נגמר, החיוך המתמיד, הטון המוזיקלי שמדלג כמעט מבלי משים בין ראפ לג'אז לפאנק לארנ'בי או אולי בכלל האנרגיה החיובית שנוטפת כטיפות זיעה קטנטנות מהמוזיקה שלו – כולם תורמים למכלול הממגנט שהוא המוזיקה של אנדרסון. קצת כמו הנקודה שמתחבאת בשמו, האיכות החמקמקה לא ברורה, אבל לגמרי נוכחת. יש שיקראו לזה כריזמה, יש שייחסו את זה לכישרון, אבל אלו בדיוק מסוג הדברים שאי אפשר, ואולי לא צריך, להגדיר. פשוט לשים פליי ולהידבק.
קשה להאמין שיש יקום כלשהוא בין כל היקומים האינסופיים האפשריים שבהם הראפר-זמר הייחודי הזה לא נהיה כוכב. ביקום שלנו, בכל אופן, הזינוק שלו לשמיים התרחש לפני שלוש שנים בעזרת ממליך המלכים הבלתי מעורער ד"ר דרה. אחרי שהציג לעולם את סנופ דוג, אמינם וקנדריק לאמאר, מוניטין צייד הכישרונות של דרה נשאר נטול רבב, וכל אמן שזוכה לחתימתו של הד"ר מסומן אוטומטית (ובצדק) כדבר הגדול הבא. כך היה גם עם אנדרסון - הוא התארח בלא פחות מ-6 שירים ב-"Compton" המצוין של הדוקטור, וחצי שנה אחר כך הוציא את האלבום "Malibu", שהפך ללהיט אינדי מדובר שזיכה אותו גם במועמדות לגראמי.
פאאק ויראלי יותר מחצבת – האלבום נוגן באופן תדיר במועדונים, בתי קפה טרנדיים, קיוסקים, הפסקות בית ספר ואיפה לא. הופעתו בטייני דסק של NPR הפכה לסרטון הכי נצפה בסדרה, עם מעל ל-26 מיליון צפיות – אמנם לא מספרים של ג'סטין ביבר, אבל הישג מפואר לראפר שרק פרץ ולא מחזיק מאחוריו מערך יחסי ציבור עצום. כן, גם עם הגיבוי של ד"ר דרה, אנדרסון הוא עדיין אמן אינדי. האלבום שהוציא לאחר "מאליבו" הוא תזכורת ניצחת לכך – שיתוף פעולה עם המפיק נולדג' שיצא בלייבל המחתרתי-מיתולוגי סטונז ת'רו, ויועד לעכברי היפ הופ כבדים, לא בדיוק האקט הכי צפוי ממי שמסומן ככוכב הגדול הבא.
אלבום ההמשך של "מאליבו", שנקרא "Oxnard" על שם העיר בה גדל, הפך באופן הגיוני לאלבום מצופה במיוחד. זה אמנם אלבום הסולו השלישי של אנדרסון (לפני מאליבו היה את "וניס" מ-2014), אבל במידה רבה זה מרגיש כמו האלבום השני – הציפיות הכמעט בלתי אפשריות לאלבום, שרק התעצמו מרגע שפורסמה רשימת האורחים המרשימה (קיו טיפ, קנדריק, ג'יי קול, סנופ דוג, דרה בעצמו ועוד), עומדות כנגדו. שלושה שבועות עברו מאז שחרורו של האלבום (עידני עידנים בימי הסטרימינג), ונדמה שהאלבום הזה לא זוכה לאותו חיבוק שקיבל "מאליבו". המבקרים מחבבים, המכירות סבבה והאווירה הכללית סביבו בהחלט חיובית, אבל מרגע שיצא האלבום נאבד במהרה הרכיב הכי חשוב לאלבום היפ הופ (ותכלס לכל אלבום ב-2018) – הייפ.
הייפ, כמו הנקודה והקסם האישי של אנדרסון, הוא לא בדיוק דבר מוגדר ומדיד, אבל הוא מורגש מאוד. הוא עוד יותר מורגש כשהוא לא שם, והפעם אנדרסון לא הצליח ללכוד את הגל. בואו רק נגיד שסביר להניח שבבית הקפה השכונתי שלכם ימשיכו לנגן את "מאליבו". זה חבל, כי מדובר באלבום מצוין. הפעם ד"ר דרה משמש גם כמפיק בפועל של האלבום, כלומר הפיקוח הפרפקציוניסטי שלו נוכח עד מאוד – ההפקות מהודקות בהתאם לערכי המותג, הסאונד נבחר בפינצטה ובאופן כללי, "אוקסנארד" מרגיש הרבה יותר מכוון למטרה. ועם זאת, דווקא ההידוק הזה מרגיש כחיסרון מסוים.
המאבק בין מהודק למרושל קיים בתוך ז'אנר ההיפ הופ מזה שנים, ובמיוחד מאז קפיצתו של הז'אנר למים העמוקים של בריכת המיינסטרים. דרה תמיד היה בצד המדייק ביותר – ההפקות שלו תמיד נשענו על תופים שיושבים בול על הוואן, מסודרים בדיוק ארכיטקטוני ולעולם לא מפספסים פעימה. זו תפיסה מעט מיושנת שמאוד קשורה לדור המפיקים שבו גדל, קידוש הלופ והסימפול על פני הכלים החיים. הבעיה היא, שאנדרסון בא מהכלים החיים. כל מי שראה הופעה שלו, לייב או ביוטיוב (ואם לא אז רוצו לראות, זה מהמם) יודע שהחלק המלהיב ביותר מתרחש כשפאאק מתיישב מול התופים, מנגן ומראפרפ בו זמנית. מעבר לכך, להקת הליווי שלו "The Free Nationals" הם חלק חשוב מהטון המוזיקלי שלו, ובאלבום הזה הם נדחקו מעט הצידה עבור הגימור של דרה.