אין הרבה אנשים שיכולים להתגאות בכך שסיפקו השראה לאלבום מופת עוד לפני שנולדו, אבל זאיון מארלי, שנולד בראשית אוגוסט 1997, היה אולי הגורם המשמעותי ביותר באלבום "The Miseducation of Lauryn Hill". האלבום אמנם יצא רק שנה אחר לידתו של זאיון, השבוע לפני עשרים שנים, אבל זאיון היה שותף סמוי בלידתו של האלבום עוד כשהיה עובר לא יותר גדול מכדור גולף. בחודש השני להריונה, מיס לורן היל האחת והיחידה, בת 22 בלבד, בחרה לפרק את הרכב ההיפ הופ הפוג'יז בשיא הצלחתו כדי לצאת לדרך עצמאית. בחודש השמיני להיריון, היל כבר שכבה על גבה באולפן מאולתר בדירת המפיק שלה בניו ג'רזי, תשושה מהחום שבאולפן נטול המזגן, מחזיקה בידה מיקרופון נייד, ומקליטה את גרסתה המפרקת לשיר "Can't Take My Eyes Off You". את כל הביטבוקס והצלילים היא המציאה בו במקום. את השיר שהקדישה לבנה, "To Zion" בעל התופים המתגלגלים ופריטת הגיטרה היפהפה של קרלוס סנטנה, היא הקליטה כבר אחרי לידתו.
בניגוד לשאלה המדכאת "איך את מצליחה ללהטט בין קריירה למשפחה", ההתייחסות להריון ולאמהות של לורן היל לא נובעת מהיותה אישה ואפילו לא מכך שאחרי אותו אלבום, היל בחרה לוותר על הקריירה שלה לטובת המשפחה - אלא כי לידתו של זאיון היא מפתח חשוב בהבנת אותה יצירה חד פעמית, אנומליה מוזיקלית שלא היל ולא אף אחד אחר הצליח לשחזר. הוא הרמז המרכזי לשאר הגורמים שתרמו לפרויקט: ההתרגשות של האם הצעירה מבנה הבכור, ההורמונים הרבים שאותו הריון הזרים לדמה, מערכת היחסים הסבוכה, האוהבת והכאובה עם האקס-מאהב/שותף מוזיקלי וויקליף ז'אן, האהבה החדשה עם רוהאן מארלי (אחד מבניו של בוב), ההקלטות שנעו בין ניו ג'רזי לג'מייקה, הלחצים מחברת התקליטים להתמקד במוזיקה ובעיקר, הכישרון הבלתי נתפס של לורן היל בת ה-22. כולם היו חלק מאותו ברק חד פעמי.
בשנת יציאת האלבום, ז'אנר ההיפ הופ נתקל במשבר משמעותי. שני גיבוריו הגדולים, ביגי וטופאק, נרצחו במהלך השנתיים הקודמות, ממש במקביל לנסיקתו המסחרית. החלל הגדול שנותר בפסגה גרר כמה הצלחות לא ראויות (אני מסתכל עליך, פאף דדי), אבל גם אפשר את עלייתם של אקטים מעט שונים מדמות הגנגסטר הקשוח, האבטיפוס של מלך ההיפ הופ לאותה תקופה. קהילת ההיפ הופ ראתה מה עשוי לקרות כשנותנים למאצ'ואיזם לשלוט, והגיע הזמן למהפך. היו לפניה אצילות רבות, אבל זה היה הרגע הכי נכון להכתרת המלכה הראשונה לז'אנר, ומיס היל הוכיחה שהיא הרבה יותר מראויה לכתר.
הקסם של לורן היל הבליח עוד לפני אותו אלבום, עוד כשרק למדה לעשות ראפ "כמו הבנים", כהגדרתה, תחת הכינוי אל-בוגי. "Blunted on Reality", האלבום הראשון של הפוג'יז מ-94, אמנם כשל באופן מסחרי, אבל מי שהאזין בריכוז לאותו אלבום בוסרי (ולא מוערך מספיק) שמע בחורה בת 19 שעוקפת בנונשלנט את חבריה המוכשרים להרכב. כשהאלבום השני של ההרכב, "The Score", הפך לאחד מאלבומי הראפ המצליחים בהיסטוריה, כבר היה ברור לחלוטין למי יש את פוטנציאל הסולו הגדול ביותר. בין אם זה היה הפזמון המהפנט של "Ready or Not", הזינוק בין הפזמון המלודי לבית הראפ חד הלשון ב-"Fu-Gee-La" או השירה שוברת הלב בקאבר ל-"Killing Me Softly with His Song" של רוברטה פלאק - היה ברור למאזינים שהם חוזים בלידתה של אמנית מיוחדת במינה.
כשהגיע אלבום הסולו, כבר כולם ידעו. זה לא רק שהוא הפך לאלבום ההיפ הופ הראשון שזכה בתואר הנכסף-דאז אלבום השנה של פרסי הגראמי (לצד ארבעה פרסים נוספים), אלא העובדה שהוא באמת היה כל כך טוב. גם במרחק שני עשורים האלבום נשמע רענן כמו ביום בו יצא, ממכת התוף הראשונה של פתיחת השיר הפותח "Lost One", כנראה שיר הדיס החכם ביותר בהיסטוריה, ועד צליל המחט הקופץ על תקליט בשיר הנושא שסוגר את האלבום. תחת המטרייה העוד-לא-לגמרי-מוגדרת של הסגנון הטרי ניו-סול, הסאונד של האלבום נוגע בהיפ הופ, סול, ארנ'בי ורגאיי, ומחבר אותם באופן כמעט בלתי ניתן להבחנה. חבורת המוזיקאים שעבדו עם היל על האלבום - בין אם אלו חבורת המפיקים ניו-ארק, אורחים נכבדים כד'אנג'לו או כל בני המארלי שהסתובבו באולפן - מצאו מכנה משותף בדמות היל ראתה בעיני רוחה. היא בתורה סיפקה ביצועים ללא רבב, עם מעבר כל כך חלק בין קטעי ראפ לשירה שנדמה שהם היו אחד.
באותו שיר שהוקדש לבנה, לורן אומרת משפט מפתח שמסביר את הצלחתו הגדולה של האלבום: "הם אמרו לורן בייבי תשתמשי בראש, אבל במקום זה בחרתי להשתמש בלב". וככה, עם הלב בפרונט, לורן כתבה כמה מהשירים היפים ביותר שנכתבו על הנושא הכי נפוץ - אהבה. היא הצליחה לשבור את הקלישאתיות בעזרת סקירה רחבה ומקורית של תתי נושאים מתאימים - אהבה של אמא, אהבה לאקס, אהבה לאל, אהבה רומנטית וחברית ונשית וכואבת ומוארת ועצמית. בעזרת כתיבה חכמה שלא מתפזרת גם כשהיא מפוצצת ברגש, היל הצליחה לשמור את האלבום השאפתני כמקשה אחת. בז'אנר שמקדש את הכאן והעכשיו, לורן יצרה אלבום קאנוני שנועד להתעלות מעל למגבלות הזמן, במידה רבה בהשראת אלבומי הסול עליהם גדלה, כמו אלו של סטיבי וונדר, ולהבדיל, דוני האת'ווי.
בעוד שהזמן לא השפיע אפילו במעט על מעמדו ואיכותו של "The Miseducation of Lauryn Hill", קשה לומר את אותו הדבר על מיס היל. לורן בחרה לצאת מעולם המוזיקה, למרות שמעולם לא הפסיקה לפלרטט איתו. מאז אלבום הסולו הראשון היא הספיקה להיתבע על ידי חבריה ליצירת אותו אלבום ולשלם להם 5 מיליון דולר, להיכנס ולצאת מהכלא בשל העלמת מס, ללדת ולגדל עוד חמישה ילדים ולהוציא במסגרת סדרת אנפלאגד של MTV אלבום שהיה מלא בשירים חדשים, מפוזרים ולא קוהרנטיים. זה היה ב-2002, וזה כנראה הדבר הכי קרוב לאלבום שני שנקבל אי פעם.
"The Miseducation of Lauryn Hill" הוא כל מה שלורן היל רצתה להיות. לב חשוף שמביא קול אחר לז'אנר הכל כך גברי, אלבום אישי באופן מפחיד ועם זאת, גלובלי ורלוונטי כמעט לכל מי שיש לו אוזניים ולב. גם אם לא עשתה שום דבר באמת משמעותי מאז, היא השאירה חותם בלתי ניתן לביטול שגם היום מכה גלים בהיפ הופ ובפופ. רק השנה דרייק וקארדי בי, כל אחד בנפרד, השתמשו באותו הסימפול מהשיר "Ex-Factor". כשניקי מינאז' פגשה את לורן לראשונה, היא ירדה על הברכיים והשתחוותה כאילו היא פגשה את אלוהים בכבודה ובעצמה. בחיי, יש וידאו. המקום של לורן היל בהיכל התהילה של הראפ, ושל המוזיקה המודרנית בכלל, נחקק באבן עם אותו אלבום. אבל זאיון הקטן, נכדו של בוב מארלי ובנה של לורן היל, כבר בן 21. הוא אפילו ניסה להיות ראפר די בינוני לרגע קט, ולפני כשנתיים הביא לעולם בן משל עצמו. כן, לורן היל הפכה לסבתא בגיל 41. הזמן עובר והעולם משתנה תמידית. מזל שיש לנו אלבום אחד, קפסולת זמן על זמנית, להזכיר לנו את הרגע האחד והיחיד שבו הכוכבים התיישרו וקסם חד פעמי ונצחי נוצר.