צמד המילים "פסטיבל רוק" מעלה לראש דימויים מעולם התוכן של וודסטוק, או לכל הפחות "רוק אהבה בצמח" - סקס, סמים, רוק'נרול, אבק ונעורים. אבל כמו שאומרת השורה של מוניקה סקס בשיר "איש קש" - "הילדים לא גדלו/ הם רק גבהו ומצאו עבודה". אותם נערי רוק התבגרו והתברגנו, ועכשיו יש להם פסטיבל רוק שמותאם ללייף סטייל החדש שלהם: "פתאל רוק פסטיבל".
הפסטיבל, שמתקיים מזה השנה הרביעית באילת, הוא המסגרת המפנקת ביותר שבה אפשר לצרוך מוזיקה: חבילה מושלמת שכוללת סופשבוע בחדרים מפוארים, אוכל בשפע והופעות מהודקות על שפת הבריכה. אבל היי, חלק מלהתבגר באמת זה להגיע להבנה שאין שום דבר רע בבורגנות, ודווקא נחמד להיות פסטיבל מוזיקה שלא כולל בתוכו זיעה, אוהלים ומחלות מין.
שחר אבן צור - הרוקסטאר האחרון?
ההופעה שפתחה את הפסטיבל הייתה של מוניקה סקס, שהם אולי נערי הפוסטר של ילדי הרוק שהפכו לגברים בורגנים. אבל ההופעה ריעננה את זכרוננו בכמות הענקית של הלהיטים שהלהקה הזו סיפקה במהלך 20 שנות פעילות, שירים שהיוו את פסקול הנעורים של רבים מאיתנו. בתחילת ההופעה היה קשה שלא לתהות האם לא נמאס ללהקה לשיר את אותם שירים מהתיכון, ובכלל, אחד מהשני.
ההופעה ענתה על השאלה הזו ב"לא!" - לא נמאס להם, והם שרים בהתלהבות וכנות מדבקת. באיזשהו שלב בהופעה הייתה תחושה שהקהל מתחיל להתעייף (בכל זאת, 11 בלילה) ואז הלהקה שלפה את התותח הכבד שלה, הלא הוא המתופף שחר אבן צור. בלי חולצה ועם טירוף בעיניים, אבן צור קפץ מהבמה וצעק לקהל: "אתם רדומים! אתם עומדים מולי ואתם רדומים!".
אחרי מוניקה סקס עלה המופע המרכזי של הערב, ברי סחרוף. אם יש לנו כוכב רוק זורח אחד בארץ הזאת - זה הוא. מהרגע הראשון שהוא עלה על הבמה, מלווה בלהקה ובעיבודים עשירים במיוחד, הוא נתן לקהל בדיוק את מה שהוא רוצה - את שרשרת שירי המופת שלו, ביניהם "לב שלם", "כמה יוסי", "עבדים" ועוד. הגדולה של ההופעה הזו הייתה היכולת של ברי להביא לקהל את מה שהוא מכיר ואוהב, אבל עם טוויסט חדש בעיבודים, שעדיין לא שמענו. זה בדיוק מה שהפך את ההופעה הזו למרגשת.
בשלב כלשהו בערב עלה לבמה הריבה של החמאת בוטנים שהיא ברי - רמי פורטיס. כידוע, "פורטיס משוגע", וזה מה שהוא עושה הכי טוב. השניים חזרו לכל הקלאסיקות שלהם מכל כך הרבה שנים של שיתוף פעולה פורה: "חלליות", "ניצוצות", "אין קץ לילדות" וכל השאר. לא יעזור, כשהשניים האלה נמצאים יחד על הבמה, יש אנרגיה מיוחדת.
סקס, סמים ותלתלים
בצהרי היום השני של הפסטיבל, הלא הוא יום שישי, התקיימה הופעה שאנשי הפסטיבל אהבו לקרוא לה "שישי נשי". לא יכולתי שלא לחוש אי נוחות סביב ההגדרה הזאת - למה לאחד את כל הנשים לכדי משבצת אחת ולא להתייחס אליהן כאל מוזיקאיות שלא דורשות שיבוץ מיוחד? נו מילא, נראה לי שהכוונה הייתה טובה. אז מסתבר שזה לא רק היה שישי נשי, אלא שישי-נשי-עם-תלתלים בו הופיעו יובל דיין, ריקי גל ומירי מסיקה.
יובל דיין, שללא ספק מובילה בקטגוריית התלתלים, הוכיחה בהופעה שהיא כבר לא רק הילדה ששרה "שאריות של החיים" באודישן לדה ווייס. הזמרת הספיקה לצבור ארסנל להיטים לא קטן יחסית לזמן המצומצם שהיא בעניינים. הקהל, מהופנט לנוכחות הבימתית המרשימה של הזמרת, ידע את כל המילים בעל פה. רגע קסום במיוחד נרשם כשדיין שרה את "השבת כבר נכנסת" והרימה את הקהל. ברגע אחר היא סיפרה שבפעם הקודמת שהופיעה באילת התארחה בהופעה של שלומי שבת, שאיחל לה לחזור לכאן עם ההרכב שלה - וכך קרה.
אחריה עלתה מירי מסיקה שסיפקה סגירת מעגל משל עצמה כשאירחה את המורה שלה מימי לימודיה ברימון, ריקי גל וסיפרה - "פעם היא אמרה לי שיום אחד אני אהיה הזמרת הלאומית". השתיים שילבו בין הלהיטים של מסיקה ושל נערת הרוק ריקי גל שהוכיחה שהשנים לא גרעו בכלום מהכשרון והחספוס שלה.
גיטרה זה לא רק לניטרול מחבלים
עם הערב השתנתה האווירה, והופיעו להקת התקווה 6, שמיותר לציין שבינם לבין רוק אין הרבה. אבל מופע הרגאיי והראסטאמן וייבז שהם סיפקו דווקא התאים בול לשמש השוקעת על ים סוף, ולמצב הרוח של הקהל שהתחשק לו לפזז קצת. בין כל השירים האהובים שלהם, ביניהם "שים לי עוד רום" ו"הכי ישראלי", עלה לבמה גם אברהם טל ששילהב את הקהל עוד קצת.
וההופעה המרכזית הייתה של אביב גפן. גפן, שמאז ומתמיד בלט כאמן שלא חושש להתייחס למציאות האקטואלית והפוליטית שמסביבו, לא השאיר את האירועים האחרונים בחוץ גם בהופעה הזו: הוא העלה לבמה את ישי מונטוגמרי, הגיבור הלאומי האחרון שתקף ביפו את המחבל עם הגיטרה שלו. הקהל התרגש כמונטוגמורי ליווה את אביב. אבל השיא של המופע היה כשלגפן הצטרף שועל רוק וותיק, יהודה פוליקר. כאילו לא היו לנו מספיק סגירות מעגל עד עכשיו, השניים פתחו ב"פחות אבל כואב" של פוליקר שכתב יונתן גפן, אבא של אביב.
הפסטיבל נסגר בצהרי שבת עם הופעה של אברהם טל, שהפליא בחיבור לקהל שצרח את המילים ורקד לכל אורך ההופעה. מדהים לראות איך טל, שבואו נודה בזה - נראה כמו עובד הייטק אפרורי, אהוב כל כך ומצליח להרים את הקהל אולי יותר מכל אמן אחר בפסטיבל. את הקול הייחודי של טל אפשר לאהוב ולשנוא, אבל אם לשפוט על פי תגובת הקהל להופעה הארוכה ומושקעת, מלאת הפירוטכניקה והאורות הזאת - יש הרבה מי שאוהב.
בנקודה זאת גם ראוי לציין את איכות הסאונד וההפקה של הפסטיבל. הופעה בבית מלון לא מבטיחה הרבה מבחינת איכות הסאונד וההופעה, אבל במקרה הזה הפקת הפסטיבל השקיעה מאמצים רבים כדי ליצור במה וסאונד שלא מביישים את מועדוני ההופעות הכי טובים בארץ.
20 שנה, דבר לא השתנה?
שלושה ימים רווי מוזיקה, שמש ופינוקים באילת הותירו אותי עם כמה מחשבות. ראשית, נחמד שגם לקהל שלא מתחבר למוזיקה המזרחית (ז'אנר שמרבה לארגן סופי שבוע מוזיקליים באילת) יש הזדמנות לרדת דרומה ולעוף על המוזיקה שהוא אוהב. נכון, האווירה קצת מנומנמת ביחס ל"רוק עצמאות", אבל היי - מה רע בנמנום בין הסולואים?
מסקנה נוספת, חשובה ומטרידה יותר, היא שהרוק בישראל לא ממש השתנה בעשרים שנה האחרונות. אביב גפן, מוניקה סקס, יהודה פוליקר, ריקי גל - האמנם לא קרה שום דבר חדש בז'אנר? או שבכלל הרוק כמו שאנחנו מכירים אותו (גיטרה, בס ותופים) הולך ונעלם בכלל מהעולם ומפנה את מקומו לטובת המוזיקה האלקטרונית? כנראה שזה נושא לכתבה אחרת. אבל אם כבר אנחנו תקועים עם אותם רוקיסטים לנצח, לפחות שיהיו כאלו כמו שהיו בפסטיבל הזה.