כעת מגיע האלבום השלישי של "מטרופולין", עם עשרה שירים חדשים, ביניהם יצאו "אתה גומר אותי" עם צליל דנין, "ישר ללב" עם מיכה שטרית, ו"תעשה לי טוב" עם דנה עדיני. אליהם מתווסף כאן "פתיל קצר" בביצוע ברק גביזון ואפרת גוש. באלבום משתתפים גם ברי סחרוף, מוניקה סקס, ריף כהן, מאיה מאירי ועופר מאירי עצמו.
"התשובות צפויות, כי תמיד זה מרגש", אומר מאירי. "אבל כאילו זה מחדש ההתרגשות הזו. אני עמוק בהוצאה של האלבום וזה נורא כיף. קיבלתי את הדיסק עם העטיפה והכל פעם ראשונה, וזה עשה לי משהו, אחרי עבודה של המון זמן. גם התגובות הפתיעו אותי".
-ממה בעצם התחיל האלבום הזה?
"די מזמן, שלוש או ארבע שנים. היו לי כל מיני רעיונות הפקתיים, למשל היה לי מ'גומר אותי' את הפזמון האינסטרומנטאלי. שיחקתי בדברים, אספתי אנשים סביבי, צליל וכל מי שהצטרף. יש הרבה אנשים הפעם, גם כאלה שכבר היו, כמו דנה עדיני, ברק גביזון, אפרת גוש ועוד. ויש את שעוד לא יצא לי עוד לעבוד איתם, שגם איתם היו חוויות מעניינות, כמו ברי סחרוף".
-איך אתה בונה את הקטעים?
"אין שיטה קבועה. כל פעם בצורה אחרת. לכל שיר היתה שיטה אחרת. אני מתחיל לשחק עם רעיונות ובמקביל כותב טקסטים, לאו דווקא לזה. מתישהו הדברים נפגשים. העבודה מאוד אינטואיטיבית, אני לא מחויב ללוח זמנים, לוקח את הזמן, לכן ככה גם הצורת כתיבה מאוד גמישה".
-על מה אתה כותב טקסטים?
"דברים תחושתיים, לא ספציפיים. הם יוצאים ממני ואני לא שואל יותר מדי. אין לי נושאים קבועים, אני מגלה משהו חדש".
-אתה גם כותב מנקודת מבט נשית.
"לפעמים ידעתי שזמרת תבצע את השיר וכתבתי מנקודת מבט נשית, כמה שאני יכול ומתחבר. אבל זה לא אמור להיות ככה. זה היה יכול לעבוד עם גבר גם. התחושות משותפות לשניהם בעיני".
"אני לא יודע אם באחד יותר מאחרים. אני לא מרגיש שאני מניח אותם על השולחן בשום צורה, לפחות לא ברמה של משהו אוטוביוגרפי. זה תחושות ומחשבות".
-במה האלבום הזה שונה מהקודמים?
"יש בו צדדים שפחות נגעתי בהם כמו מוזיקה אמריקאית, פופ אמריקאי, דברים שקשורים לתקופה, כמו הכמיקל בראד'רס. הוא נראה לי יותר שמח וupרי. יותר הולך לשם לעומת האלבום השני 'הסליל' שהיה הרבה יותר אלקטרוני, הרבה פחות להקה שמנגנת. בהופעות אהיה עם הרכב וגם עם אמצעים אלקטרוניים. נופיע עם אפרת גוש, דנה עדיני, צליל דנין וברק גביזון ויבואו אורחים מדי פעם, זה תמיד יכול להיות מעניין".
-אתה מצליח לקלוע לטעם של קהל לאורך זמן.
"כן, מפתיע גם אותי. אנשים שולחים הודעות שהם כבר מחכים לאלבום השלישי. בעיני כל אלבום זה עולם אחר. זה אלבום פופ-רוק כמו שנהוג בעולם, משהו מינימליסטי בתחושה, סינונים לתחושות, תמרורים לתחושה, יותר מאשר התחושה עצמה".
-יש לך הסבר להצלחה?
"ממש לא. אני מופתע כל פעם מחדש. זה ממש מפתיע אותי. אני נשמע אולי מיתמם אבל מפתיע אותי שהרבה אנשים אוהבים את השירים. אני עובד עליהם בשביל עצמי קודם כל, בשביל ליהנות ממה שבא לי לעשות ותמיד נראה לי שאני הולך רחוק מדי. יש צדדים מסחריים, אבל זה סאונד שונה ממה שעושים בארץ, ומפתיע שיש דברים שאנשים מתחברים אליהם".
-כמפיק, מה ההבדל בין "מטרופולין" לבין עבודה עם אמנים אחרים?
"אני נותן גם לאחרים מה שאני נותן לעצמי, אבל לא תמיד. באלבומי הפקה אני משרת זמר אחר ומנסה להוציא את הטוב ביותר בשבילו, לא בשבילי. אולי שומעים אותי בהפקה, אבל המטרה היא לעשות טוב להם. ב'מטרופולין' אני משתמש בזמרים ככלי, הם לא החזית בצורה הקונבנציונאלית".
"כל ענייני הדאב-סטפ למיניהם. זה הגיע והתאהבתי בדברים האמריקאים, כמו קנייה ווסט והפקות של ריהאנה וטימבלנד, פלוס הטעם שלי שהוא בבסיס יותר בריטי - זה מה שהשפיע על האלבום בסאונד. השפעות נוספות יכולות להיות אזוטריות, אבל זה מה שבולט".
-מוזיקאי ישראלי שהשפיע עליך?
"הרבה מאוד. שלום חנוך ומתי כספי ברמת השירים. יוני רכטר, החברים של נטאשה, אביב גפן. אנשים שסביבי וגדלתי עליהם כמו ברי סחרוף. אוהב מלא. יש המון טובים".
-אתה מרגיש שייך לקבוצה של מוזיקאים ישראלים שיודעים להתחבר לחו"ל בצליל, למשל אסף אמדורסקי, עברי לידר?
"זה עניין של טעם. אלה סוגים שונים של טעם טוב. הבסיס הוא שכולם באים ממוזיקה. זה לא רק אהבה, כולנו מוזיקאים, זו לא קפריזה כזאתי, זה אנחנו. אני מבחינתי קודם כל מוזיקאי".
-מה דעתך על פרויקטים אחרים שבמרכזם יוצר אחד, כמו עידן רייכל ועילי בוטנר, עם כל השוני?
"אני חושב שהפרויקטים מאוד שונים והתנועה שגרמה אותם היא אחרת. אצלי הכוונה היא שאוכל לעשות מה שאני רוצה בלי שיש מישהו מעלי. כשאני נותן למישהו אחר - הפוקוס עליו. כאן אין לי בוס מעלי, אנשים שרים בכיף, לא יודעים מה יהיה ומופתעים מהתוצאה, זה משחק מבחינתי. רציני אבל משחק".
-מה היא התרומה שלך למוזיקה המקומית?
"קשה לי להעיד על עצמי. אני חושב ומאמין שנגעתי בהכנסת הז'אנר האלקטרוני למיינסטרים. אולי אני חלק מזרם שקיים. לפעמים הייתי ראשון או שני בארץ, אבל זה קיים בעולם. מוזר שאני ראשון לעשות משהו כמו 'עד הקצה' של דנה ברגר. זה מתמיה. לעומת זאת אחרים הביאו למיינסטרים קטעים שלהם. קשה לשים אצבע מה התרומה שלי, פחות או יותר התוצאה מדברת. קשה לי להסתכל על עצמי כתורם לתרבות הישראלית. צריך יותר זמן עבודה כדי להגיד כזה דבר".
-מה זה בעיניך מוזיקה ישראלית?
"אין משהו ספציפי. פופ-רוק הוא ביסודו לא ישראלי. מה שבעיני מסמל ישראליות זה יהלי סובול שר, שלום חנוך שר. השירה בעברית. המוזיקה הגיעה מבחוץ, סגנון הופעות מחו"ל, לפחות ברוק פופ. במזרחית אולי זה אחרת, בסדר. תכל'ס אין דבר כזה פופ-רוק ישראלי, שזה הסגנון שלנו, אנחנו עדיין לא שם. מתי כספי כתב שירים מאוד טובים, אבל נגיד כמו אלטון ג'ון. לא הומצא פה משהו. אם יש דברים שהומצאו כמו סשה ארגוב או יוני רכטר אז הסאונד שם ייחודי. רכטר וארגוב עשו משהו ייחודי לישראל. 'עטור מצחך' זה בעיני שיר הורס. לא יודע איך הוא היה מתקבל בחו"ל, הוא מאוד מקומי, מיזוג יפה. ויש גם את העניין המזרחי".
"אייל גולן זה כמו סאן רמו, אין בשורה חדשה"
"איך אפשר להיות מרוצה? מי שם אותי לשים ביקורת? מצד שני יש רגרסיה במוזיקה הישראלית כתוצאה מזה. בעשור האחרון יש רגרסיה. קשה לי לשים אצבע איך זה קרה בדיוק".
-אני דווקא חושב שיש אחלה מוזיקה בארץ.
"תסתכל אחורה - קלפטר, עטרי, חנוך, רביץ, גלרון, ארצי, נטאשה, אמדורסקי - ממש עומק. בתחושה שלי אז היתה יותר מאסה איכותית והיה פחות זבל. היה יותר קשה לעשות מוזיקה. היום אתה שומע בסאונד דברים שהלכו אחורה בגלל המזרחית. שירי הפופ של אייל גולן זה הפופ כרגע. אין לי דבר נגדו, אבל זה כמו סאן רמו, אין בשורה חדשה".
-לצד זה המזרחית בתהליך של חיפוש שורשים, רטרו, גם באגף השמח וגם בדכאוני.
"אני מכיר מה שיש ברדיו ובכל מקום והם מהווים בעיני סאונד פחות טוב של המוזיקה. אבל היום העולם פתוח וכל אחד שומע מה שהוא רוצה".
-אולי היום הכשרונות התפרשו על יותר ז'אנרים. פעם לא היה מטאל, היפ הופ, פאנק, גרוב, מוזיקת עולם, אלקטרונית ואלטרנטיב.
"אז הם לא במיינסטרים. אין פה תרבות פופ. יש כאלה שעושים פופ ממש טוב ובעיני זה התמעט. אלה תחושות סובייקטיביות שמשתנות בפרספקטיבה של זמן".
"כיף חיים. לא יאומן כמה היא טובה. זה דבר איכותי בצורה יוצאת דופן.
-אתם בבעיה קשה כי היא יכולה לשיר הכל.
"נכון, לכן יש לנו הרבה מאוד עבודה לבחור דברים שיכולים לרגש אותה, אותי ואת הקהל, בשאיפה. אנחנו עדיין בחיפושים - מקליטים, מוחקים. בגלל שאפשר לעשות איתה הכל האושר גדול ואנחנו נזרקים לכל מיני מקומות. אנחנו גם מגיעים למשהו שמאוד מתאים לה, מאוד היא, מה שהיא מסוגלת וחיה אותו".
-יש לה יכולת לגלם המון דמויות על הבמה.
"היכולת של מארינה פנומנלית, האמת יכולות אדירות. אנחנו מצליחים למצוא קו מקשר בין כל הדמויות שהיא מסוגלת לעשות. לאט לאט זה נהיה לנו ברור. מדובר במשהו לא רגיל מבחינת העושר שאפשר לעשות".