קשה מאוד לדבר על אריק איינשטיין ז"ל בלשון עבר, בגעגוע. זה כמעט בלתי נתפס. האיש המקסים הזה, שרבים כל כך אהבו, העריצו, העריכו, חלמו וביקשו לחבק. מיליונים רצו להיות כמוהו, להיות חברים שלו, להיות הוא. לפחות שלושה דורות (אם לא ארבעה) של ישראלים דמיינו את עצמם מתחברים לאריק איינשטיין, האדם והמיתוס התרבותי, לאיינשטיין הפרטי שיש בכל אחד מהם. רבים ראו בו דמות רוחנית, מעין אב רוחני גדול ודגול שרואה את הדברים אחרת, בניקיון, בלי כל הרעשים שמסביב, ומראה את הדרך להולכים אחריו. מנהיג שמעולם לא רצה להנהיג אבל נתפס כך באופן טבעי.
>> אריק איינשטיין, גדול זמרי ישראל - הקריירה והשירים
>> ג'וזי כץ: "אריק היה האיש הכי אמיתי שהכרתי"
>> שלמה ארצי נחנק מדמעות: "הוא היה מלך, ענק"
>> ריטה שרה "ימי התום": "למדתי עברית מהשירים של אריק"
>> גל אוחובסקי: אריק איינשטיין היה הנביא של תל אביב החילונית
אריק איינשטיין הזמר, האישיות, היה האחד המוחלט, מעבר ומעל להכל, קונצנזוס חוצה מחנות, קהלים, עדות והשקפות עולם. גורם מאחד בעם שסוע, שתפס אותו כדמות ממלכתית, מחברת, מאחדת ומחזקת. השירה שלו היתה ועודנה באופן אוטומטי, אינסטינקטיבי, הדבר הכי ישראלי שיש בעולם. הקול שלו, החם, הרך, המרגיע, מנחם לבבות, מאחה קרעים, מקרב רחוקים. כשאריק איינשטיין שר אתה יודע שהגעת הביתה, למדינה שלך, לארץ שלך, לחבר'ה בשכונה, לנערה שאהבת בבית ספר, לפלאפל בשישי ולרדיו בשבת בבוקר, לחוף הים אחר הצהרים ולערב מול הגלעד, לקפה הטורקי, לגדות הירקון, לגוזלים שפורשים כנפיים ועפים מהקן, למכונית הישנה שנוסעת לתוך הלילה הרטוב, כשאריק איינשטיין שר לך באוזן, אתה יודע שלמרות שלפעמים חוזרים הימים הארוכים והעצובים, אתה יודע שעוד יהיה, עוד יהיה.
אריק איינשטיין והשירים - הכותל המערבי החילוני
נשיאים וראשי ממשלות התחלפו פה, עברנו מלחמות ונצחונות, ימים של אופוריה וטרגדיה, ותמיד ידענו שיש דבר אחד יציב וקבוע שלא משתנה - אריק איינשטיין והשירים שלו, שהם הכותל המערבי החילוני. הסיפור של אריק איינשטיין ושלנו הוא כמו שיר ישן נושן, שיר של חיילים שחוזרים אחרי הקרב, אל החיים ושגרת היום יום, אל האכזבות והתקוות, הקונפליקטים והאהבות. בגלל זה ישראלים כה רבים רצו בעשורים האחרונים להתקרב לדמותו התמירה, המלכותית, הממלכתית, כדי למצוא בה סמל, דגל, הזדהות, כדי להתבשם באיינשטייניות הזו שלו, ללכוד משהו מהקסם, מהכריזמה, מהתבונה, מהיושרה, מהאהבה הגדולה שהיתה באיש הזה, שהפך מודל להערצה וחיקוי.
עבור כל אלה שאהבו אותו, בכישרון האדיר שלו, במוזיקה שלו, בהומור, בתבונה, בחמימות, בפרגון האינסופי לאחרים, תוך כדי הקטנת עצמו, בגדולה הבאמת גדולה ובצניעות הספרטנית - אריק איינשטיין היה הדבר הכי קרוב שהכרנו לדמות של הישראלי המושלם, הישראלי ה"אמיתי", הישראלי היפה, האולטימטיבי, הבריא והספורטיבי (לפחות בנעוריו), המחייך והשובב, החצוף והבדרן, הצבר החתיך והגבוה, הבונה וה"הורס", שבחורות חושבות שהוא הכי "קול" משך חמישה עשורים, וגם אחרי גיל 70. אריק איינשטיין היה האידיאה, הדבר הכי קרוב בעולם למה שהקונצנזוס הישראלי, כלומר כולנו, חלמנו שאי פעם נהיה, ישראלי אוטופי, הכי טוב, הכי מצחיק, הכי מרגש, הכי כיפי, הכי חבר, הכי נעים, הכי אהוב, הכי אריק איינשטיין.
לעשן איתו בדשא אצל אביגדור
מי לא דמיין את עצמו ולו פעם אחת מבלה איזה כמה ימים בחייו עם אריק איינשטיין. לשבת איתו על חומוס ב"כתר המזרח", או לצפות איתו במשחק כדורגל (גם אם בסוף הוא מזמזם "ואיזה מסכנים האוהדים"), לעשן איתו בדשא אצל אביגדור, להיות חלק ולו זעיר מ"חבורת לול" שלו, להיות איתם במסיבות, לחיות דרכו את הפנטזיה של הסרט "מציצים", הסרט הכי קולי שצולם בישראל, או להרים כוסית איתו ועם מוני ושיסל ולהריץ איתם רפליקות מ"כבלים" האדיר, ממערכון האן.בי.איי ועד לאחים דוברובסקי.
אפשר ממש לראות את זה בעיניים. הנה אריק הולך לדרבי בבלומפילד, או נוסע לעשות שבת אצל הרב אורי ולפגוש את הבנות והנכדים, או סתם יושב לו בבית, עם התה והלימון והספרים הישנים. זו רשימה ארוכה של חלומות שכל מי שאהב את אריק איינשטיין חלם אותם מתישהו, ראה את עצמו פוגש אותו ברחובות הקטנים של העיר הלבנה, ומקבל ממנו איזה משפט או דאחקה או תובנה לחיים מנסיונו העצום.
האדם הכי חשוב בתולדות המוזיקה הפופולרית בישראל
כל חובב מוזיקה ישראלית אמיתי דמיין את עצמו יושב בדירה התל אביבית עם הגיטרה והפסנתר, או באולפן ההקלטות, כשאיינשטיין ממציא את המוזיקה הישראלית מחדש עם שמוליק וג'וזי ואחר כך עם הצ'רצ'ילים. הנה הוא מקבל שיר חדש מעלי מוהר ז"ל, או בוחר שיר של חלפי, עובר על הלחן עם יוני רכטר או שם טוב לוי, מתמכר לגיטרה של קלפטר, לבוזוקי של פוליקר, לגרוב של גבריאלוב, לכתיבה של שלום חנוך, ותמיד נזכר בחיוך בהרמוניה הקולית המושלמת שיצר עם בני אמדורסקי ז"ל ויהורם גאון יבדל"א. הנה אריק יושב על הגדר ואחר כך אוהב להיות בבית. הנה הוא חוגג את קיבוץ הגלויות ב"שיר השיירה" ואחר כך מבקש לקחת פסק זמן ולא לחשוב.
והחלום הגדול מכולם - להיות בהופעה שלו, של הזמר הכי גדול שמשך יותר מ-30 שנה סרב להופיע. אין קשר חזק יותר לאמן וקהל מאשר המפגש החד פעמי על הבמה. איינשטיין, הזמר הכי גדול שהיה לנו, ויתר על הזכות לקשר הזה - מה שרק העצים את התשוקה של ההמונים לחוש קרובים אליו, את הרצון האדיר להגיד לו תודה גדולה ומכל הלב על כל מה שעשה עבורנו, והוא עשה המון, הרבה יותר מאחרים.
מבחינה היסטורית, אריק איינשטיין ז"ל היה האדם הכי חשוב בתולדות המוזיקה הפופולרית בישראל. עד כדי כך. עוד לפני שהפך בשנות ה-80' לאייקון הגדול ביותר של הישראליות (יותר מיהורם גאון, והרבה לפני שלמה ארצי), איינשטיין היה שחקן ראשי על במת המוזיקה הישראלית, שותף ומחולל למהפכות הגדולות ביותר של הפופ והרוק, ואחר כך חזר אחורה לשירי ארץ ישראל ויצר גוף הקלטות מרשים שגאל מהאפלה שירים נשכחים. איינשטיין היה בכל התחנות והצמתים החשובים: להקת הנח"ל, "החלונות הגבוהים", טרילוגיית פוזי-שבלול-פלסטלינה עם הצ'רצ'ילים ושלום חנוך, המשיך והוציא אלבומים גדולים, עם להיטי ענק ושירים מרגשים שנכנסו לספר השירים הישראלי הגדול, וכאמור שב גם ל"ארץ ישראל הישנה והטובה".
"זה מביך אותי הדיבורים האלה שמדברים עלי"
לו אריק איינשטיין היה קורא את מה שנכתב עליו כאן הוא היה מגיב כמו שהגיב בכל פעם שניסו לקשור לו כתרים. "זה מביך אותי הדיבורים האלה שמדברים עלי", הוא אמר לי בראיון, "אני לא יכול להעיד על עצמי. אני לא יודע, לא יכול לדבר על זה, כי אני לא אובייקטיבי". תגובה דומה נתן כאשר ניסו להריץ אותו לפרס ישראל בשנת ה-60 למדינה - הוא התחמק מהכבוד באלגנטיות. כי איינשטיין היה, בדרכו הצנועה, הדוגמה הכי בולטת לפתגם "אדם שלא רודף אחרי הכבוד - הכבוד רודף אחריו".
שוחחתי עם אריק איינשטיין ארבע פעמים בחיי, ותמיד ביראת כבוד, יראת קודש. כיוון שהוא נחשב בעשורים האחרונים לאדם שמרוחק מהתקשורת ונחבא בביתו, בכל אחת מהפעמים אמרתי לסובבים אותי שאני מתקשה להאמין שאני מדבר עם אריק איינשטיין, האיש האמיתי והאגדה החיה. הפעם הראשונה היתה לפני 12 שנה, כשהפועל תל אביב שלו עשתה את המסע המדהים שלה באירופה. המשחק מול לוקומוטיב מוסקבה נערך בחמישי בערב, והסתיים רגע לפני סגירת העיתון בניצחון גדול של האדומים. התקשרתי לאריק, הוא נשם במהירות ובכבדות, מתרגש כמו ילד קטן מהניצחון, זרק לי כמה משפטים שהצלחתי לחבר לפסקה, ולמחרת בבוקר הופיעו הדברים שאמר בכותרת הראשית. מה שכמובן היה מדהים הוא התגובה של איינשטיין, אז בן 63, שדיבר על הפועל תל אביב כאילו הוא מתאהב בהם בפעם הראשונה בחייו.
צמרמורת מגלעד שליט
הפעם השנייה היתה כש"עטור מצחך זהב שחור" נבחר לשיר האהבה האהוב בכל הזמנים. איינשטיין סיפר אז, בין היתר, על כותב השיר, המשורר אברהם חלפי ז"ל, שלדבריו היה יותר צנוע אפילו ממנו: "הוא היה חבר של אבא שלי, ושיחק איתו בתיאטרון 'האוהל'. יש לי בבית פתקים ואיחולים שלו להוריי כשנולדתי, וכשהייתי בן שנה, ושנתיים. באחד הפתקים הוא כתב 'ליעקב ודבורה איינשטיין – בראבו!'. הוא היה האדם הכי צנוע שהכרתי".
הכי אהוב אי פעם
החזרה של שליט והשיר של איינשטיין אירעו באוקטובר 2011, בסך הכל לפני שנתיים וחודש, בתקופה בה איינשטיין חזר לרגע לכותרות, עם מחווה שעשו לו בפסטיגל, עם שיר שהקליט במיוחד עבור בית איזי שפירא, עם מחווה ל"בדשא אצל אביגדור" בפסטיבל הפסנתר. ארצי סיפר אז על אלבום משירי אברהם חלפי, שוב חלפי, שהוא מתכוון להוציא, שיכלול את השירים של חלפי שהקליט עד היום, בתוספת שלושה חדשים - אותם שלושה שירים אותם סיים לאחרונה, שנתיים אחרי, עם המוזיקאי הצמוד אליו בשנים האחרונות, גיא בוקאטי. האלבום משירי חלפי ייצא ככל הנראה מתי שהוא, ואחריו יגיעו עוד שלל מוצרים שיארזו עבורנו מחדש את אריק איינשטיין שלנו, אבל הם יהיו רק הסטה מהעיקר, מהזמר והאמן שבאמת הכי אהבנו אי פעם.