אליקו חנוכייב, ראפר בן 26, מוציא את שיר הבכורה שלו "הגיבור של העיר", מתוך אלבום שצפוי לצאת בקרוב, בהפקת הראפר עמרי סגל (69). השיר מתאר כיצד הפך מילד דחוי חברתית לגיבור מקומי בעיר מגוריו אור עקיבא. חנוכייב, טבח, ברמן ומנהל בית קפה במקצועו, כותב ומלחין מגיל 14, הוא נמצא כבר כמה שנים טובות בסצנת ההיפ הופ המקומית, כפרפורמר, מארגן מסיבות, יחצן ומפיק. יש לו גוף גדול, חיוך רחב ושמחת חיים, אבל מאחוריהם מסתתר סיפור אישי קשה. הוא איבד את אביו, שנרצח על רקע פלילי כשאליקו היה בן ארבע , ולמרות שהורשה על ידי המערכת הצבאית לא להתגייס לצה"ל בחר לשרת כלוחם במג"ב ואף השתתף במלחמת לבנון השניה ואיבד חברים קרובים.
"עכשיו היה חג פורים, ואומרים שאנשים מתחפשים כדי להוריד את המסכות שהם לובשים במהלך השנה. אני לא התחפשתי אני זה אני", אומר אליקו. "היו אומרים לי שהתחפשתי לראפר, אבל אני לא התחפשתי, ככה אני מתנהג וככה אני מתלבש".
-איך התחלת?
"בגיל 17 הקלטתי שיר ראשון. לכתוב התחלתי בגיל 16. בהתחלה לא סבלתי היפ הופ, אבל לאחותי היו חברים שהיו עושים מסיבות שכונה בבתים בסופי שבוע וכולם שם אהבו היפ הופ. כאח קטן לאט לאט התחברתי לסגנון. בגיל 15 וחצי התחלתי לכתוב שירים. הכרתי בחור בשם מארק ריגס. בדיוק יצא 'האור מציון' של סאבלימינל, סצנת ההיפ הופ התעוררה, קמו הפורומים באינטרנט. אני זוכר שהלכנו לראות את הסרט '8 מייל' של אמינם בקניון הדרים בנתניה. בדרך לשם התחלתי לאלתר בפריסטייל. למחרת פתחנו אולפן ביתי אצלו בבית. סטנד של מאוורר שעליו ישב מיקרופון ב-20 שקל. הקלטנו ביטים בתוכנת אי ג'יי ישנה. בכיתה יא' כבר הקלטתי אלבום שקראו לו 'כל חלום הוא מציאות'".
-מתי עברת להפקה ויחסי ציבור?
"ניהלתי קבוצת ראפרים ילדים. עשינו השקה בג'י ספוט הישן, באו למסיבה 40-50 איש. התחלתי לרדוף אחרי במות. ברמנתי, למדתי לתקלט, עבדתי בחתונות, ייחצנתי מסיבות במועדון בכפר סבא, בליין ב"M הדרך". לא היה לי קל במרכז כי אני מאור עקיבא, אבל הכרתי אנשים בתעשייה. את 69, את סקיי, האולטראס הופיעו לצדי, משה זיו שהיום הוא היחצן שלי היה איתי בהרכב היפ הופ והוצאנו שיר ביחד. אפילו סאבלימינל שהערצתי אותו יצא לי לשבת לדבר איתו. התחלתי להכיר אנשים, תפסתי כוח. הוצאתי את הסינגל 'אני על זה' עם קטלן וראף. הוצאתי מיקסטור שנקרא 'לכל מטבע שני צדדים', הפקה של 69 ודנבר. הוצאתי מיסקטייפ בשם 'שירים מ 2009 עד 2012' שיצא לא מזמן. לפני חצי שנה פרשתי מיחצנות. היו לי כמה ליינים של יחסי ציבור ופרשתי אחרי שנתיים וחצי".
-למה?
"כדי לעבוד על אלבום בכורה. בסצנת ההיפ הופ כולם מכירים אותי כראפר ויחצן. פרשתי מחיי הלילה כי הרגשתי שאני הולך למסיבות של ליינים אחרים ומתייחסים כיחצן ולא כראפר ולא רציתי. רציתי שיידעו שאני ראפר מוכשר ושלא יעשו לי הנחות אותו טובות כי אני יחצן שיפרגן להם".
-אז ממה אתה חי?
"לפני שנה וחצי פתחתי עסק, דוכן ממתקים וסיגריות בקניון ביקנעם. אני עובד שם 12 שעות ביום ומנסה לגשר בין הקריירה המוזיקלית לשאיפה להיות איש עסקים שרוצה להתפרנס משני הדברים. מוזיקה והיפ הופ זה האהבה הגדולה. אני שומע גם מוזיקה טורקית ואום כולתום ומנגן על קלרינט".
-מה עצר אותך בדרך?
"בגיל 18 התגייסתי למג"ב. צה"ל נתנו אפשרות לא להתגייס כי אמא שלי אלמנה. אבא שלי, שקראו לו גנאדי והשם היהודי שלו היה 'גוד', נרצח כשהייתי בן ארבע. המשפחה שלי באה מהעיר בונקס ברפובליקת דגיסטן בקווקז, ברית המועצות לשעבר. המשפחה מהצד של אבא שלי היתה מאוד מכובדת, דוד שלי היה בורר, מגשר בין סכסוכים של אנשי עסקים, משפחות פשע. הקווקזים המוסלמים הציעו לו הצעה עסקית. הוא אמר שהוא לא עושה עסקים איתם, אלא רק עם יהודים. אבא שלי קנה חליפה חדשה והלך לבקר חבר מהשירות הצבאי. בתחנת הרכבת קפצו עליו מוסלמים ורצחו אותו, שברו לו את הגולגולת".
-ואתה זוכר הכל?
"כילד לא סיפרו לי את כל האמת. כילד קטן הייתי בלוויה שלו, בן ארבע. כשעלינו למצבה, לקבר, כבר הייתי יותר עירני וכבר שאלתי את אמא ממה אבא נפטר והיא אמרה ממחלה. אחרי הרבה שנים, כשגרתי בנתניה, גרתי אצל דוד שלי, אח של אבא, ושאלתי אותו מה קרה לאבא, מה אתם מסתירים. הוא סיפר לי שאבא נרצח. עד היום הוא מאשים את עצמו. הם הרי נקמו בו והורידו את אבא שלי. אני לא זוכר ממנו הרבה, אבל אומרים שאני דומה לו בחיצוניות ובאופי. הוא היה איש טוב לב, ידי זהב, תמיד עזר לכולם. היום אבא שלי מאוד חסר לי. יש בי את הרצון לנקמה מסוימת, שלא תצא לפועל. כילד אמרתי אני אנקום בזה שרצח אותו".
-במקום זה התגייסת.
"צה"ל שחררו אותי ואמרתי' לא', אני מתגייס כמו כל הבני דודים שלי ותורם 3 שנים. לא רוצה ג'ובניק. שלוש שנים הייתי לוחם מג"ב. שמתי בצד את כל המוזיקה וכבר היו לי שירים שהעליתי לרשת. הייתי במג"ב, שזה שוטרים לכל דבר. חבר שלי אנדריי נהרג במלחמת לבנון השנייה. הכרנו מהמחתרת של ההיפ הופ. קראו לו 'קאשמר' שזה ברוסית 'נורא'. הוא היה עושה מעגלי היפ הופ בראשון לציון. התגייס לשריון. הטנק שלו נכנס לבינת ג'בל, נפגע מטיל נגד טנקים וכל הצוות נהרג במקום. עשו עליו שיר, ראפרים אחרים. לא היינו חברים טובים אבל הכרנו בסצנה. כואב לדעת שאתה מאבד אנשים שאתה מכיר".
-והוא היחיד?
"לא. במג"ב הכרתי בחור ממוצא צרפתי שהיה חובש בצבא. יום שישי בערב הלכתי לישון, כי בשבת היתה לי משמרת בוקר. הוא נכנס לחדר והתחיל לקרוא עיתון. אמרתי לו 'תקרא עיתון במקום אחר'. הוא אמר 'בסדר, חנוכייב', והלך. בבוקר הסמל העיר אותי למשמרת ושאל אם ראיתי אותו. אמרתי שלא. פתאום הסמל צועק בוא מהר. הסתכלתי לתוך המרפאה מהחלון, הוא ישב עם הקנה של הרובה מתחת לצוואר. ירה בעצמו. שברנו את הסורגים, רצתי לדלת ראיתי שהוא יושב עם הפנים למעלה ו-M 16 מתחת לצוואר. מת. הוא ירה בעצמו ואני מצאתי אותו. זה היה משהו שאתה לא מבין. חמש דקות אני לא מדבר, לא יודע איפה אני".
-איך התמודדת עם זה?
"יצאנו לשטח ואחרי עשר דקות בא מפקד החטיבה, מפכ"ל המשטרה, מפקד מג"ב, עשו לנו שיחה. זה היה בחקירה משטרתית, לא הרשו לדבר, המשפחה לא ידעה את הפרטים. אחר כך החזקתי את הארון שלו בלוויה. מה שעצוב זה ההיכרות שלי איתו שהיתה סגירת מעגל. דודה שלו היתה מורה שלי לצרפתית בתיכון. הוא היה עושה היפ הופ, היה מביא לי טקסטים. קבענו להקליט ביחד אבל זה לא קרה. עשיתי עליו שיר בשם 'ברק בעיניים' שיהיה גם באלבום שלי. אני רוצה לכוון עם האלבום לא רק למי שהולך למועדונים, אלא שיקשיבו, כי לכל שיר יש סיפור שלי או על אדם אחר".
-על מה כתבת שירים?
"האלבום ממוקד על החיים שלי נטו. יש שיר שנקרא 'אני מאמין' על האמונה שלי, אני מאמין מאוד בבורא עולם. בלעדיו הרבה לא היה קורה לי. יש שיר מאוד פלילי על דברים שראיתי בעיניים, בלי לעדן ולצנזר את זה. יש לי שיר על אבא בשם 'אבא יקר', שנכתב לפני כמה שנים והוא ייכנס לאלבום בגרסה החדשה. אני מדבר שם עליו, שואל שאלות - למה יש דברים שגיליתי מאוחר, למה בעצם הוא נרצח, ועל החתונה של אחותי שהוא לא היה, והבר מצווה שלי כילד, על הנקודות החשובות בחיים שרוצים שהוא יהיה שם, כמו העלייה לתורה שהיה חסר לי. בבר מצווה שלי ראש העיר של אור עקיבא שם לי יד על הראש. הוא מכיר את המשפחה שלי".
-ולמרות זה אתה מוציא שיר מחאה, "הגיבור של העיר".
"באור עקיבא לא סופרים אותך אם אתה לא בא מחוג במתנ"ס של העיריה. לא ספרו אותי במחלקת התרבות. הייתי מנהל קבוצת ראפרים ודיג'יי ורציתי לעלות לבמה של העירייה באור עקיבא ולא נתנו, שללו אותי, תמיד אמרו הרשימה סגורה, הרשימה סגורה. את ניסו סימנטוב מ'כוכב נולד' מיד העלו, או מישהי מ'אייל גולן קורא לך' העלו אותה".
-ואז?
"באו כמה אנשים מאור עקיבא ואמרו לי 'אתה הגיבור של העיר, אתה מייצג אותנו בלי אינטרס על העירייה', משם נולד הסלוגן 'גיבור העיר', ככה קוראים לי שם. גם בשיר שלי זה נהיה הסלוגן. נכנסתי לאולפן של 69 שמפיק לי את האלבום והחלטנו שסינגל הבכורה לא יהיה מועדוני, אלא שיר שמספר על הדרך שלי. בפזמון אני מארח אותו. השיר הוא על הדרך שעברתי, וכמו קפטן של ספינה הולכים אחרי".
-איך מקבלים את המבטא שלך?
"לא היה לי מבטא. זה קפץ לי כשהשתחררתי מבצבא, הרי"ש וכל זה. בהתחלה היה קשה. היו אומרים לי בהופעות שאני ערבי והייתי אומר שאני ישראלי-קווקזי והיו אומרים חשבנו ערבי. אני לא ערבי בכלל, אבל אנשים קטלו ואמרו שהרדיו לא יקבל את המבטא כי הוא מפריע באוזן. בא אלי מפיק היפ הופ, אורן שלומי, ואמר לי שהמבטא זה הייחודיות שלי, תחשוב שלך יש מה שלהרבה אין, אתה נבדל מאחרים. היום אני שלם עם המבטא. לפני כל שיר אני עובד על הגייה נכונה של מילים ומשתדל לשיר עם פחות רי"ש. חשוב לי איך שאני נשמע ואיך יקבלו את הרי"ש שלי, אם היא מורגשת שם יותר מברגיל".
-אתה נשמע מאוד אמיתי.
"האוזן אוהבת דברים קליטים, אבל אני עושה מוזיקה בשביל הנשמה. יש לי שיר 'משהו חסר לי'. חבר שלי קליאן נתן לי ביט וטקסט על הכלבה שלו שמתה מסרטן והוא כתב עליה שיר. אמרתי אני עולה על הביט והוצאתי מהלב שיר על סבתא שלי, אבא שלי, אהבת נעוריי. בזכות השיר הזה התקשר מישהו ובכה לי, שזה מזכיר את אמא שלו שמתה מסרטן. אם נגעתי שמה זה מספיק. אני לא רוצה תהילה, רק רוצה לגעת בלב של אנשים, זה הכיוון".
-יש לך חברה?
"יש לי חברה מנתניה. שמה שירן לוי. אם לא היתה לי בת זוג חזקה ותומכת כמוה לא היה לי כוח חזק לקום בבוקר ולעשות מה שאני רוצה. היא מאוד תומכת בי, עוברת על הטקסטים, נותנת הערות, שומעת סקיצות, מייעצת. היא הגב שלי בדברים האלה. היא חולה על היפ הופ יותר ממני. הכרתי אותה במועדון הקינזי ב'M הדרך', אותה ועוד כמה בחורות בליין הבלאק סאנדיי. הן קראו לעצמן 'המלאכיות של אליקו'. נהיינו חברים. היא חשבה שאני סנוב. באחת המסיבות היא באה אלי לבר בסוף הלילה. התחלנו לדבר, החלפנו טלפונים, הפכנו לחברים טובים, מדברים כל יום בטלפון. התחלנו לצאת, לקח לנו הרבה זמן, רדפתי אחריה. אנחנו ביחד עוד מעט שנה. יש שיר שכתבתי עליה שנקרא 'את' עם לוסיל מ'דה ווייס'. ואני כותב לשירן עוד שיר לאלבום. מחכה שלוסיל תסיים ב'דה וייס' ואולי אקח אותה לעבוד על האלבום שלי".