אמילי קרפל עומדת בלונה פארק במרכז לונדון, מחזיקה ביד מקל ועליו צמר גפן מתוק. שמונה וחצי בערב לפי הביג-בן, ופחות קר מבדרך כלל בעונה הזו, אבל עדיין יורד מעט גשם לונדוני טיפוסי. מעליה, בגובה 70 מטר, מתגלגלים אנשים על גלגל ענק, במרכזו של לונה פארק מיוחד שהוקם לרגל כריסטמס. גם קרפל חולמת להתגלגל כלפי מעלה, לכבוש את פסגת הפופ שם ובארץ, באנגלית, בעברית, בשפה הבינלאומית של הפופ האלטרנטיבי המתוק-מריר-שוקולד-בלאדי מרי בו היא מתמחה.
אמילי עומדת ליד בובה גדולה של סנטה קלאוס ונצמדת לעץ עצום, אשוח מלאכותי בגובה עשרה מטרים, שמדבר, משמיע צלילי חג מולד ופעם בדקה פותח וסוגר עיניים ענקיות. הוא נראה קצת כמו העץ העתיק מ"שר הטבעות", אבל לקרפל הוא מזכיר דווקא את העץ האימתני שכורתים ב"אוואטר", העץ סביבו מתנהלים החיים. האווירה קסומה. הקריירה שלה הולכת בכיוון הנכון. מבקרי המוזיקה בארץ מהללים כל דבר שהיא נוגעת בו, את האלבום הקודם "נמשים" ואת "הכפתור", השיר החדש שהוציאה. היא רק צריכה פריצת דרך אחת שם בלונדון והיא תהיה מסודרת.
"בכל פעם שיש לי כמה ימים פנויים אני קופצת ללונדון"
האלבום השני שלה, זה ש"הכפתור" יצא כשיר הראשון ממנו, כבר הוקלט בקיץ, הוא מוכן וייצא בארץ בחודשים הקרובים, כמובן לפני פסח. היא בלונדון כדי להקליט כמה מהשירים באנגלית, וכדי ליצור חומרים חדשים. איתה באולפנים בג'ורג'טאון, בהאקני ובשורט ביץ' נמצאים אש וורקמן, שמקסס את האלבום האחרון של ההרכב "מטרונומי" ("שהוא נפלא", קרפל מדגישה), גבריאל דבינג, שהופיע הרבה עם "מטרונומי", מנגן באלבום האחרון שלהם ומוציא אלבום בכורה סולו, ודייבו נקונוויל, בסיסט ומתופף שעוסק בכתיבה ועיבוד של טקסטים. "אני מנסה לשכנע אותם לבוא לארץ", אומרת קרפל, "כי פה קר והם רוצים שמש, אז אני אומרת להם שאצלנו יש את הכל".
"אני רוב הזמן באולפנים והיום פשוט תלשו אותי ממנו ובאתי להתרענן בלונה פארק של 'סנטהלנד' עם חברים מהארץ שגרים פה ומוזיקאים מלונדון. אני נמצאת פה מיום שבת ועוד לא יצא לי בכלל להסתובב בעיר, עובדת מאוד קשה. בכל פעם שיש לי כמה ימים פנויים אני קופצת לכאן, ואנחנו כבר כמה חודשים כותבים טקסטים ומוזיקה וגם מקליטים גרסאות אנגליות לאלבום הנוכחי. הם מאוד מוכשרים וזה פשוט כיף. המטרה היא שהאלבום החדש ייצא בחו"ל ולוקח זמן להכין את זה. רוב העבודה היא סביב המוזיקה, עבודה פרופר יצירתית, ויש גם חלק שני".
-שהוא?
"פגישות עם 'אנשי עניבות' מתעשיית המוזיקה. זה משהו שנמצא בקשרים ועבודה די הרבה זמן. אני לא הטיפוס של ניימדרופינג, אבל אלה אנשים נכבדים מהתעשייה - חברות תקליטים, פאבלישינג, לייבלים. השוק משתנה מחברות תקליטים גדולות ללייבלים קטנים. כמו שבארץ אני אינדי, גם פה זה משהו שנבנה, וכשהפריצה תהיה כולם יידעו עליה. אני לא אוהבת לדבר על דברים לפני שהם קורים. בינתיים יש התעניינות. הפגישות לא נעשות סתם, יש המשכיות לדבר הזה. הכל סביב קשרים אישיים שנבנים לאט. שום דבר הוא לא קסם. הכל בעבודה קשה וטיפוח היחסים האלה. החיבור חייב להתחיל ממשהו טהור שמתעסק ביצירה".
-קשרים אישיים ויצירה זה לא אותו דבר.
"אני לא מסכימה, אבל אני מסרבת לתת שמות, תאריכים והבטחות. אני פה בגלל ששמעו את האלבומים שלי, ראו קליפים שלי והופעות שלי ואוהבים את מה שאני עושה ואת מה שאני מייצגת, את ההפקה והטקסטים ולכן הכל מגיע מהיצירה. לא נכנסתי לחברת תקליטים וביקשתי שיחתימו אותי. אני מתחילה ועובדת והכל מתחיל ונגמר במוזיקה, הכל סובב סביבה. בעיני זה נפלא. אני נהנית לכתוב בשפה זרה, לפתוח את הראש. אני שומעת את השירים שלי מחדש דרך האנשים האלה. שמעתי היום מישהו מהחבר'ה באולפן שר את 'הכפתור' והיו לי דמעות בעיניים מהתרגשות. אני פה בגלל שהם אוהבים ומתחברים. אם לא הייתי מקבלת תגובות כאלה שום דבר לא היה ממשיך הלאה".
"הם אוהבים את השירים ואותי, את הכתיבה, ההפקה, המלודיות"
-מה יש בך שמגניב את הבריטים?
"שאני חצי עיראקית? סתם, בצחוק. השוק פה מאוד גדול, יש המון מוזיקאים ולהקות, הכל קורה פה זה די מדהים. מה יש לי שאין לאחרים? אני חושבת שכבר עשו הכל ואמרו הכל ואני עושה את שלי. יש משהו בדברים שאני עושה, הם אוהבים את השירים ואותי ואת איך שאני מציגה את המלודיות, את הכתיבה, את ההפקה, את החיבור בין פופ לאלטרנטיב. הפופ שלי מביא השפעות מ-30 שנה אחורה, השראות והשפעות ופיצוצים. הם חשים את זה, אוהבים את זה ומאמינים בזה. יושבים איתי שעות על גבי שעות בלי לקבל תמורה, רק מתוך אמונה במוזיקה שאני עושה".
-מה צפוי באלבום השני שלך שייצא בארץ?
"יש בו עשרה שירים שכולם בעברית. הסינגל השני ייצא בחודש הבא. בעיני 'הכפתור' מסמל בדיוק את ההמשך של האלבום הקודם 'נמשים' לתוך האלבום החדש, הוא טראק מעבר. יש בו את תחושת הלייב של הבס, תופים ולהקה שמנגנת, שזה נמצא לאורך כל האלבום. האלבום הראשון התרכז בסינטיסייזרים עם 'וול אוף סאונד'. יש את זה גם באלבום הזה כמובן, אבל בעיקר להקה חיה. זה תהליך התבגרות שעברתי בזמן שעבר מאז שסיימנו את ההופעות של האלבום הקודם. היתה לי תקופת התכנסות וכתיבה. אני בנאדם ביתי וזו היתה מתנה עבורי".
-על מה את כותבת?
"בעיקר על מה שאני עוברת עם עצמי, אבל כששיר יוצא, רק אחרי תקופה אני מבינה על מה באמת כתבתי אותו. בהתחלה זה מדבר על תקופה שעברתי בחיים ורק אחרי זה אני מגלה שזה על משהו אחר, יותר עמוק, כל מיני דברים שחייתי איתם בהכחשה. שם הנשמה שלי נמצאת. השירים הם הדרך שלי להגיע לתוך עצמי. אני לומדת להכיר את עצמי דרך השירים שאני כותבת. אחרי זמן מה מתגלה המטאפורה ואפשר לראות משהו הגיוני.
_C.jpg)
-מה את מגלה על אמילי שלא ידעת קודם? מי זאת אמילי?
"אני כבר לא בחורה אני אישה. עוד שבועיים בת 32, ב-2 ינואר. אני גדייה, קצת יותר מדי עקשנית. היה לי בן זוג בתיכון שנולד ב 3 בינואר. הגברים הגדיים שונים מהגדיות. היה לי רגע מאוד עצוב. עצב זה אחד המשקאות האהובים עלי, הנה נתתי לך כותרת משנה מהממת. אני אוהבת להיות עצובה ומתחילה להתרכז בעבודה כשאני עצובה".
"יש לי גוש בגרון כשאני מדברת על זה"
-מה עושה אותך עצובה?
"קורים כל הזמן דברים בחיים. סבתא שלי נכנסה לבית חולים בשנה שעברה. היא האישה הכי חשובה לי בעולם וזה שבר אותי. עכשיו היא בסדר אבל היא עברה תקופה מאוד קשה. יש לי גוש בגרון כשאני מדברת על זה. זו סבתא בתיה העיראקית, האמא של אמא שלי, והיא ממש גידלה אותי. היא היתה חצי שנה במצב ממש קשה, כשהייתי בתקופת הכתיבה והפסקתי הכל. זה כמו לארוז תיק ולברוח לחו"ל. ישבתי לידה יום יום בבית חולים שישה חודשים. (בוכה) אלה דברים שגם כבן אדם, כנכדה, זה פשוט שבר אותי, לראות אותה כל כך שברירית. חשתי צורך עז להפסיק ולעשות כל דבר אחר בחיים. רק לעצור הכל ולדאוג לה, וזה ליווה אותי בכתיבה של האלבום".
-איזה שיר כתבת על זה?
"לא קוראים לו 'סבתא' והוא לא על בית חולים, אבל יש בו את המילה 'אנושי' שזה משהו שליווה אותי. הכל הופך בשניה להיות שברירי. בשניה אפשר לאבד אנשים שכל כך יקרים לך. למדתי על עצמי, למדתי לקבל את הרגישות הגבוהה שלי, שאני יכולה לבכות מכל שטות. ובעיקר לא משנה כמה זמן יעבור, בתוך תוכי לעולם ארגיש ילדה. ושמוזיקה היא תרופה עבורי, טיפול פסיכולוגי, מסאז', טיפול שנותן לך ספייס לבוא ולהביע את עצמך".
_c.jpg)
-ליידי גאגא כתבה את "The Edge Of Glory" על סבא שלה.
"ההשוואה הזו מראה שמוזיקה מנציחה רגע. כל אחד יכול לפרש שיר בצורה אחרת ולכן צריך שהמסר יעבור. לקח לי זמן להבין את גאגא. התחברתי פחות למוזיקה ויותר לויז'ואלס. היא הקיפה את עצמה באנשים סופר-מוכשרים והיא סנסציה. יש לי המון ריספקט אליה, למרות שהמוזיקה שלה לא מדברת אלי. יש משהו מאוד פרובוקטיבי אצלה שאני לא מתחברת אליו. בכלל, היום, האחייניות שלי והחברות שלהן בגן שרות דברים שאם הילדים שלי היו שרים ככה הייתי שמה להם סבון בפה. כשאני הייתי בת שש העולם היה נראה אחרת, השירים ברדיו והתוכניות בטלוויזיה היו אחרים. היום הכל פרוץ. מצד שני יש המון גבולות בארץ שלנו, של מותר אסור, לא מקובל, כן הגיוני ולא הגיוני".
"אני רוצה ילדים מתישהו, ואולי האלבום הבא יבוא בצורה של בייבי"
-בארץ עדיין מפרידים בין פופ לרוק, והפופ מקבל עדיין פחות כבוד.
"לפופ יש המון צדדים והוא יכול להיות המון דברים. בעיני אסף אמדורסקי הוא נסיך הפופ האולטימטיבי, פופ פרופר. בחו"ל יקראו לזה פופ. יש בעיה בהגדרה של פופ בארץ. התקשורת כל הזמן מחפשת לשים תויות ואני חושבת שהקהל קובע. היום הכל מבולבל, הכל ביחד. המזרחית, למשל, כבר הרבה שנים מכניסה אלקטרוניקה. יש ניסיון כמעט בכל ז'אנר ליצור משהו חדש שהוא מורכב מהעולם הפנימי, מההשפעות. אני יוצרת מצורך פנימי ומשמח אותי שהשירים שלי כמו 'נמשים' ו'כאן אני עומדת' ו'חוץ ממך' ממשיכים להיות מושמעים ושברדיו ובקהל אוהבים אותם וזוכרים אותם. זה ממש לא מובן מאליו ומרגש אותי כל פעם מחדש".
-בגיל 32 את לחוצה על משפחה משלך?
"אני נשואה כבר שבע שנים לתומר לנצינגר שהוא בעלי, המנהל שלי והמפיק המוזיקלי. אתמול היתה לי פגישה עם איש בכיר בתעשיית המוזיקה פה בלונדון והוא הראה לי תמונות של הילדים שלו שראיתי אותם בפעם הקודמת והם ממש גדלו מאז למרות שעברו רק שלושה חודשים. הוא שאל אותי אם אני רוצה ילדים והתחלנו לדבר על זה ומשהו פתאום נפתח בי. הוא אמר שכאשר משהו יגדל בתוכי גם היצירה שלי תגדל. זה משהו שעובר לי בראש ובטח יגיע בתקופה הקרובה. אני רוצה ילדים מתישהו, ואולי האלבום הבא יבוא בצורה של בייבי. בינתיים כל אלבום הוא כמו בייבי בשבילנו ואני מאמינה שזה משהו שבטח יגיע".