לילך שיר, 31, היא אחת היוצרות המסקרנות שפרצו בשנה האחרונה במוזיקה הישראלית. אלבום הבכורה שלה, "משא חיי", שיצא לפני כחודש, בהפקתו המוזיקלית של משה לוי, משרטט באמנות את קווי חייה, הקשים והכואבים, המוארים והאפלים. עם שירה מלאה בתבונה, על רקע מוזיקת פולק אמריקנית וקאנטרי.
שיר גדלה בבית דתי, שבו האב היה מנותק רגשית מילדיו, ספגה מכות כחלק מהחינוך, סבלה מהפרעות אכילה, הוטרדה מינית והחליטה לעזוב את הדת. השירים שיצרה בעקבות אירועים אלה מיצרים חוויה רגשית חזקה אצל המאזין.
כיום עובדת לילך שיר כמטפלת באמצעות מוזיקה בבנות נוער שמתמודדות עם הפרעות אכילה ובעיות בבית, כמו שקרה לה עצמה בחיים. היא עוברת בבתי ספר וארגונים, מנגנת ומספרת את סיפור החיים שלה, שרה את שיריה ולא חוששת להיחשף. על הבמה אפשר יהיה לראות אותה הערב (שישי, 28.12) בהופעה ב"סאבליים" בתל אביב.
-מאיפה התחלת את האלבום?
"אני מתעסקת במוזיקה מגיל 10. מגיל 15 אני עושה מוזיקה יותר ברצינות. תמיד חלמתי שיהיה לי אלבום. לקח זמן עד שהוא נרקם והייתי בשלה, ועד שגייסתי כסף מאבא שלי שהשקיע בדיסק. כי לא יכולתי להרשות לעצמי אלבום בכזה קנה מידה, הייתי צריכה הלוואה לכזה דבר גדול, בבת אחת וכמו שחלמתי, עם מישהו כמו משה לוי".
-איך הכרתם?
"לפני שנים, הוא בחן אותי עוד בלהקות צבאיות, הייתי בחיל אויר ונבחנתי לתפקיד סולנית. משה אמר לי אז: 'אהבתי את הגישה הרוקיסטית שלך, את שרה בצורה אמיתית, אבל אני לא מרגיש שאת מה שהחיילים צריכים, את לא תעמדי ותשירי שרית חדד. לכן אני לא בוחר בך'. מבחינתי זה היה סוף העולם, אבל הוא אמר: 'אני מאמין שתגיעי לבד, ותגיעי רחוק'. יצאתי חצי הרוסה וחצי מאוששת. עשור אחר כך עשיתי איתו את האלבום. משה נטע בי תקווה והאמין בי למרות שנתן לי בשורה שלילית. המפיק השני שאיתו עבדתי על האלבום הוא אסף גלייזנר, שעבד איתי כבר לפני חמש שנים ועשינו כמה הופעות. הוא עשה מה שרציתי שיהיה עם החומרים שלי".
-על מה כתבת את האלבום?
"תקופות וסיטואציות בחיים שלי. האלבום מורכב כמו סיפור, כמעט בסדר כרונולוגי, עם היגיון פנימי שאומר שמעז ייצא מתוק, מילדות מורכבת ולא פשוטה עד לאדם בריא נפשית. דרך האלבום אני רוצה לשתף ולעודד אחרים. אני זוכרת שבתיכון שמעתי 'היהודים' ו'אביב גפן' שעשו לי טוב. מוזיקה עם 'הכביסה בחוץ' הצילה אותי".
-את פותחת אותו ב"אדמה".
"זה שיר על איכות הסביבה. הוא מתאר את הראש שלי ומי שאני כמחוברת לטבע ולסביבה. אני ממחזרת כל הזמן, האוטו שלי מונע בגז, אני צמחונית. צריך ללכת עם האמת שלך לגבי מה שאני מוכנה לעשות, וזה יכול להיות אובססיבי כמו דת. חייבים לעשות מה שאפשר ולשים את הגבול. השיר השני 'סתם כך' מדבר על תחושה שאמא שלי תיארה בחברה הדתית שבה נולדתי, ובה תפקיד האישה הוא להיות אגרטל, זקופה לצד בעלה, להגיד רק את מה שנכון להגיד ולא להיסדק גם כשהיא נשברת".
-יש לך שירים קשים.
"בדת אומרים 'חוסך שבטו שונא בנו'. אצלנו במשפחה זה יצר ריחוק. אני לא זוכרת בדיוק מתי היכו אותי, זה היה מגיל מאוד צעיר ועד גיל ההתבגרות. השיר 'כאב' מדבר על זה, ובכלל על התחושה בתוך הבית. לא הרביצו לי בחגורה, אבל כאמנית דרמטית אני כותבת ממקום פוצע כדי לגעת. גם ילד שמקבל פליקים חי בתחושה של פחד.
אבא שלי לא לקח אותי לנסוע על אופניים ותמיד פחדתי ממנו. במקום להרגיש אהבה אתה מרגיש פחד. בדת אתה אמור לפחד מהאל. אם גם מההורים שלך אתה מפחד - אז לדעתם זה לא נורא. אני נגד השיטה שדוגלת בשררה. ועולם הדת, לא הרגשתי חלק ממנו. אני לא שופטת, אולי רק לי זה לא התאים. בגיל 14 יצאתי מזה לגמרי באופן אישי. היה לי חוג החלקה על הקרח, היו לי חברות חילוניות מחוץ למסגרת הדתית וראיתי אותן".
-איך ההורים קיבלו את זה?
"עשיתי את זה בסתר. בשבת הייתי נסגרת בחדר שלי ומכינה שיעורים, כותבת, צופה בטלוויזיה. הייתי יוצאת למסיבות, באמצע השבוע בעיקר. היה קשה, אבל רציתי לעשות משהו עם עצמי, שלא יכולתי. היו חברות בתיכון הדתי שהיו פחות דתיות והיה להן קל לצאת. לאמא לא היה אכפת. היא מאוד תמכה ולא שפטה אותי בשום דבר. אבא לא ידע. הוא היה מרוחק. מערכת היחסים בינינו השתפרה רק בשנים האחרונות".
-ספרי לי על השיר "מעיין".
"הוא מדבר על הפרעות אכילה בהשראת הספר של מעיין קרת שנקרא 'הנשים היפות'. בגיל 16 סבלתי מהפרעות אכילה. הפסקתי לאכול, רציתי להיות רזה כמו הדוגמניות בעיתון. החלטתי שלא צריך הרבה והפחתתי. מהקטע הזה יצאתי מהר. אמא שלי היתה מאוד תומכת ולא אמרה לי כלום, גם כשירדתי ל- 45 ק"ג. היא למדה פסיכולוגיה וידעה שאם יושבים לאנורקסית על הראש זה מעודד אותה, כי היא מקבלת תשומת לב. אני לא קיבלתי תשומת לב, רק החברות הכי טובות שאלו אותי מה קורה, כי אמרו להן. למשפחה שלי זה כאילו לא הזיז ולא הוביל למה שרציתי, בתת מודע. לא ידעתי את זה אז, לא חשבתי שיש בעיה. זה היה לפני שאנורקסיה היתה בתודעה, בטח לא בחברה הדתית שלא מדברת על כלום אף פעם. לא היה מידע. חשבתי שזה נהדר שאני רזה כמו דוגמנית".
-ואיך יצאת מזה?
"בשלב מסוים לא הצלחתי לאכול כלום, הבנתי שמשהו לא בסדר ונורא נבהלתי. זה נמשך הרבה שנים. הפרעת אכילה מלווה אותך. ניסתי סוגים של טיפול, דרך הריפוי באמנות התחלתי לשיר ולנגן. כתיבה היתה מגיל 10. בטיפול באמנות נפתח הצוהר וככה מצאתי את הקול שלי. החלטתי להמשיך אותו ולפרוש כנפיים דרך המוזיקה שלמעשה בחרה אותי. זה קרה לא באופן מוחלט או מתוכנן".
-המסע נמשך משם עם "מלכת עיר האורות".
"זה שיר על הוליווד. סיימתי צבא ב-2001 היו מאה פיגועים בשלוש שנים וההורים שלי התגרשו. מלחמה בחוץ ומלחמה בבית. הייתי מוקפת וטרור רציתי לברוח. השיר מתאר אשלייה שאסע לאיזו לה לה לנד איפה שכל החלומות ממשיכים להיות אפשריים, לא יכרו אותי ואהיה מי שאני רוצה להיות".
"אחריו מגיע 'לגעת באמת'. שיר על רגע של הארה, כשאתה מבין שהכי חשוב זה לא לברוח מעצמך. בנעורים אנחנו עסוקים בבריחה ושבירת מעגלים ומחפשים התנסויות חדשות ודברים שיאפשרו לברוח מאיפה נולדנו. אתה רוצה להחליט לעצמך למרות שאתה עדיין לא ממש מבוגר. כתבתי אותו בגיל 24-25, גיל שבו את צריכה להבין שלא כל כך קר שם בחוץ וצריך למצוא מי שיאהב אותך ולהיות קצת בשקט, לא בבעיטות, אחרי השלב שאתה מנסה להתמרד".
-ו"הקרב השחור"?
"זה דין וחשבון לעצמי, אחרי הקרבות שעברתי. אני צעירה ושואלים אותי מאיפה המשא הזה שהוא כמו של 60 שנה, לא 30. נולדתי לסיטואציה ורציתי ללמוד דרכים להבריז ממנה. למדתי לכעוס. בהתמודדויות הוצאתי קוצים, גם כשאנשים לא רצו לפגוע בי. הסוף אומר שיהיו ימים בהם השחר הפציע ואביב הגיע. היא סולחת לעצמה ואז אנשים חוזרים אליה. 'שמש בשמיי' שבסוף האלבום הוא שיר על אמונה, על מי שעוזר בשלבים הקשים".
-איזה סוג של זמרת את?
"המוזיקה היא פלטפורמה בשבילי לגעת באנשים. פחות לגעת מסיפור על אהבה נכזבת, אלא באמת לגעת. יש לי יכולת להפעיל אצל אנשים משהו רגשי שלא הפעילו אצלם בהכרח בעבר, להגיע למקומות חסומים שאתה לא רוצה להרגיש לבד. אמא שלי טוענת שאני שחקנית ולא זמרת, שאני שחקנית שאוהבת מוזיקה ויודעת לשיר. עיקר העניין שלי זה התכנים, הדרמטיות, הבעת הרגש, הוצאתי את הדרמה מהחיים והכנסתי אותה לאמנות כדי שהיא תהיה ניזונה ממנה".
-והבחירה בקאנטרי?
"הקלטתי את האלבום בנאשוויל. הקאנטרי זה הנשמה שלי, אני מרגישה לפעמים אמריקאית זקנה. אני עובדת על האלבום מתורגם לאנגלית בשביל חו"ל. כבר הופעתי לאמריקאים שחשבו שאני אמריקאית. יש לי זכרונות מאמריקה ברמת הנשמה, אני מתחברת לחום אמריקאי דרומי ישן. מהרוק אני לוקחת את המרד, הבעיטות והעוצמה ומהפולק את המחאה. המקורות שלי היו אומרים להיות שירים חסידיים אבל אני לא כל כך מרגישה ככה בתחושה הפנימית".
-מה עם משפחה משלך?
"לא הקמתי משפחה עדיין. אני חיה לבד עם חתולה. הייתי לבד כל חיי. בשנים האחרונות למדתי להראות את הפגיעות ולהבין שלא כולם רוצים לפגוע בי כל הזמן, יש גם אוהבים. בשנתיים האחרונות הייתי עסוקה בלעשות אלבום, בהגשמה עצמית, בשיקום מערכת היחסים עם אבא. אני מוקירת תודה לחברים שהצלחתי להביא אלי".
-ואהבה?
"היה פה, היה שם. הבאתי הביתה בני זוג שאני צריכה לטפל בהם ולהחזיק אותם, זה ככה מצורך שלי. העדפתי לבחור אנשים שעל פניו הכל נראה נפלא, אבל לא הבאתי את עצמי לקשר והייתי עסוקה בלטפל בהם. להרבה בנות יש נטייה מטפלת. קשה למצוא את המקום שמאפשר למישהו לעזור לך ולהיות שם בשבילך, לפתוח את הלב בעבור מישהו אחר וגם בעבורך, אנחנו לא חושבים שמגיע לנו. אני מודעת לזה ועובדת על זה עם כאלה שאני מכירה".
-את מחפשת?
"אני טבעית. לא מחפשת. מה שבא ברוך הבא. לא יוצאת לדייטים. לא דחוף לי ולחוץ לי. החלום שלי הוא לאמץ ילדים - את זה אעשה בטוח. יותר חשוב לי לאמץ ילד מאשר להביא לעולם אחד משלי. זה בעיני יותר נעלה ויותר חשוב. אם ארצה אחר כך גם ילד - אז אעשה. אני אוהבת לאהוב את אלה שלא רוצים אותם ומתחברת לבני נוער יותר מלילדים. אני מתחברת לקושי וזוכרת את ההבראה שלי. מתברת חזרה למקום הזה, לגיל הזה, למה שמרגישים. אני טיפוס מאוד מטפל ויודעת שאצליח גם בזה".