שולי רנד כל כך כריזמטי, שבלילה שאחרי שיחת הטלפון איתו הוא נכנס לי לחלום. חלמתי שאני "עושה שבת" אצלו ואצל אשתו מיכל בירושלים. זה הכוח שלו, לגרום למאזין לרצות בקרבתו. וזה מה שקרה לעשרות אלפים שהלכו בשלוש השנים האחרונות עם אלבומו "נקודה טובה" (שכלל שירים כמו "אייכה", "המשורר" ו"נקודה טובה" עם אהוד בנאי) ועם המופע שבא אחריו, מופע שהתחיל במקומות קטנים, הגיע עד אמפי קיסריה ואמפי רעננה, והמשיך להתגלגל בכל הארץ, גם במקומות גדולים וגם בפורמט אקוסטי קטן.
ב-17 באוקטובר, אחרי שלוש שנים, יעלה שולי רנד עם המופע במועדון זאפה בירושלים, כנראה בפעם האחרונה. "רצתי עם זה שלוש שנים והיו לי הופעות מכל הסוגים והגוונים. כבר רציתי לסיים לפני אבל היה ביקוש מצד הקהל, ועכשיו אלה ממש הופעות אחרונות. אני מאוד אוהב להופיע ב'זאפות' ושמחתי שפותחים אצלנו בשכונה בירושלים אחד. זו הזדמנות טובה לעשות מסיבה יפה. זה גם לקראת סוכות אז אנסה לספר סיפור שקשור לחג. ואולי אשמיע במפוע שני שירים מהאלבום החדש, שאחרי זה אני כבר נכנס לאולפן להקליט אלבום אותו. אנחנו מפרידים כדי שיבוא דבר חדש".
"באלבום החדש כתבתי על הפנימיות שלי, על הקשר שלי לקדוש ברוך הוא"
-מה אתה מתכנן לאלבום החדש?
"כתבתי על הפנימיות שלי, על הקשר שלי לקדוש ברוך הוא. אני לא יודע איך יגיבו, אבל אלה שירים שעברו תהליך סינון מאוד קפדני. חלק מהשירים לא רציתי להוציא למרות שהם טובים, ורק עכשיו כשחזרתי מאומן משהו בי הסכים לוותר על חלק מהם לפני שאני נכנס לאולפן להקליט. יש פחדים עם אלבום שני, במיוחד אם הראשון היה טוב. גם מוזיקלית אני חייב להתפתח, לא יכול לעמוד באותו מקום, לא טוב לשחזר משהו, במיוחד אם הוא הצליח".
-אילו שירים אתה גונז?
"על התמודדויות של בן אדם, תכנים חברתיים קיצוניים שלא נראו לי שייכים, אמירות חברתיות קיצוניות שהן חשובות, ברוח הכאב של כולנו, אבל שישירו אותם אנשים אחרים. כעיקרון, יהודי לא אמור לכתוב שירים או להיות שחקן - אלה דברים 'אחרים'. השטיח המוסרי שלי ליצור, שזה משהו שאני אישית אוהב, הוא שהיצירה תהיה מחוברת בצורה ברורה לאמונה ולקדוש ברוך הוא. האלבום החדש ייצא במהלך השנה הקרובה, ובראש השנה הבא נציב דוכן באומן ונמכור את האלבום".
"נסיעה לאומן זו עבודה פרך ששכרה רוחני, זה לא השדרה השישית בניו יורק"
-היית השנה באומן?
"כן, אחרי ששנתיים נעדרתי. אצלנו הברסלבים הרבי נחמן לא נהג להתעקש על שום דבר, חוץ מהעניין של ראש השנה שבו הוא אמר 'איש בל ייעדר', כלומר תשתגעו ותגיעו אלי. ויש סיפורים מטורפים על מסירויות נפש וסכנת חיים. אנשים ישבו בכלא כדי להגיע לאומן. אז אני שנתיים לא הייתי מסיבות טכניות ובשנה השלישית פחדנו שזה כבר חזקה. אז השנה סידרו לנו כרטיסים ומיסים אשתי והילדים באו, ושם זה חתיכת דיכאון, זה לא כמו לנסוע לשדרה השישית בניו יורק, זה לא נסיעה ל'חוץ לארץ'. זו מציאות קשה פיזית, זה עבודת פרך כמו כל עבודת פרך, שיש לה ערך רוחני שמרגיש שמחה גדולה".
"היה השנה אומן קשה, אבל נפלא. הגענו ביום האחרון, שזה סיפור, אבל זאת חוויה רוחנית. אנשים מצפים לאקסטזה אינסופית. יש קטעים כאלה, אבל אתה גם יכול להיות שם אחרי מסירת נפש ואתה עם לב של אבן, לא מסוגל לבכות ולא להתרגש. אומן טוב זה שאתה חוזר עם נקודת אמת שהבנת על עצמך משהו, ולא תמיד דבר נעים. אני לא שולל שום דבר מהגדולה, אבל זה לא מסע סבבה, אלא עבודת פרך".
-בוא נחזור רגע ל"נקודה טובה", מה השתנה אצלך בשלוש השנים האלה?
"לא הרבה השתנה אצלי. היה לי מגע חזק עם הציבור אחרי שבסרט לא ראו אותי. בשלוש שנים פגשתי הרבה אנשים, לאו דווקא קרובים לתפיסת העולם שלי. אהבו את האלבום והמופע הרבה כאלה שלא מצפה שיאהבו אותו כי הוא בא מתוך זקן כזה והנושאים הם כולם על אמונה ושאלות ולקדוש ברוך הוא יש נוכחות מלאה בו. זו היתה הפתעה חיובית שמרביתם התחברו, לא הייתי מצפה לזה".
"הופעתי במחלקה פסיכיאטרית וזה היה כמו בקיסריה"
"מבחינתי אני אני אותו בן אדם. ההפתעה בשבילי היא שלא חשבתי שאני זמר ומוזיקאי אבל ככה רצה הקדוש ברוך הוא. אני יודע ש'נקודה טובה' השפיע הרבה על אנשים שהלכו איתו תקופה וזה משמח. אתמול הופעתי במחלקה פסיכיאטרית ב'הרצוג' בירושלים וחששתי מאוד כי לא ידעתי מה יהיה. אמרו לי אלה שהזמינו שזה לא קרה שם שלושים שנה ושלא אעלב כי אחרי חמש דקות החבר'ה שם מאבדים ריכוז ושמחים מזה שבכלל בא מישהו. ומה אני אגיד לך? היה שם קיסריה קטן. הם הכירו את השירים ושרו איתי את כולם. זו היתה אחת ההופעות הכי שמחות שהיו לי. אני שמח שאני מצליח לעודד, לחזק ולשמח אנשים".
-אתה מרגיש תחושת שליחות?
"אני תמיד מרגיש מחויב לשליחות, למרות שיכולים לחשוד בי, כי דוס עם שליחות בטח ינסה לקמבן אותנו פנימה לעסק. אבל גם כשהייתי שחקן חילוני תמיד חיפשתי שליחות. בלי זה לעסק אין קיום. מה נשאר? כסף, פרנסה וכבוד? התחושה חייבת להיות. היא לא צריכה לסחרר, אבל היא קיימת בהחלט. אני עוזר לאנשים, מחזק, גורם להם לשאטל שאלות, פותח צוהר לקדוש ברוך, אז אני מאושר. אבל אני לא מנסה להחזיר אף אחד בתשובה, רק את עצמי. אם אני עושה משהו וזה משפיע על אנשים זה בסדר, אבל אף פעם לא ניסיתי להחזיר מישהו. אם מעלים שאלות אז אני מספר, אבל צריכים לשאול אותי. יש לי עניין גדול בדרך האמת. יהודי הוא בעל בחירה, אבל צריך לדעת במה הוא בוחר, אחרת זה חוסר אחריות. אני צריך להראות לו את ההיסטוריה התותחית שלנו ואז אתה בוחר, לא? תדע במה אתה בוחר. אם אתה בוחר להיות חילוני כי אתה אוהב ללכת לים בשבת אז אני לא מחזיק מזה. אם אתה בוחר מתוך בורות אז תבדוק, אתה חייב את זה לעצמך".
"אנחנו בעלי בחירה ואני את השאלות שלי חייב להעמיד"
-לשאול שאלות אולי גם פותח צוהר לתהיות על כפירה.
"לאו דווקא. יש באלבום שלי מאבק ושאלות שאדם דתי מתעסק איתן. התפיסה השטוחה של הדתיים זה שיודעים הכל בדיוק והכל ברור, אבל אמונה היא דבר פעיל, צריך להיאבק ולהילחם עליה והיא משתנה כל הזמן. היו כמה שירים כבדים באלבום, אבל בסופו של דבר התגובות היו שהשירים שימחו אותם, למרות שהוא לא תקליט חתונות קלאסי. הנקודה היא שאנחנו בעלי בחירה ואני את השאלות שלי חייב להעמיד. הפתיחות למוזיקה יהודית בשנים האחרונות היא בגלל סימני השאלה וסימני הקריאה. זה לא רק 'שישו ושימחו', אלא מערכת יחסים כבדה עם הקדוש ברוך הוא. זה מורכב, לא שטוח וחובת הפענוח עליך והיא מורכבת. זה לא משהו דוגמטי של שטופי מוח. אפשר להתקומם, להתקרב, לא להבין".
-אם היית פוגש היום את שולי רנד השחקן מ"החיים על פי אגפא", מה היית אומר לו?
"הייתי אומר לו 'צא מהפוזה, כפרה. תרגע, אל תהיה כל כך מבוהל, אתה יודע את העבודה, אתה בסדר".
"השפה שלי עם הסלנג היא חלק מהחיבור לחילונים"
-השפה שלך חילונית, סחבקית, זה חלק מהקסם שלך?
"אני חושב שכן, זה חלק מהתפקיד שלי. בעלי תשובה מדברים ככה ולא סתם. אשתי תמיד אומרת 'למה לא נולדנו במאה שערים, למה מסע כפול'. אבל בחור ממאה שערים לא תתחבר אליו כי הוא ידבר איתך חצי יידיש חצי שפת קודש. השפה זה חלק מהעניין. הסלנג שלנו החוזרים בתשובה מעורבב קודש וחול וזה תמיד מקסים אותי. ברור שזה חלק מהחיבור לחילונים, שאנחנו חבר'ה, באותה סירה. בסופו של דבר אני לא יותר טוב מכם. לא עושה את עצמי יותר טוב כדי שתתחברו, לא גיליתי אור ואתם בחושך, אנחנו באותה סירה".
-אתה מאמין שזו אותה סירה, שאנחנו עם אחד?
"חייב להיות. תמיד יהיו הבדלים, הרי היו 12 שבטים ולכל אחד מהם אופי שונה, בני אדם לא דומים. אבל האחדות שלנו קיימת. הדבר המדהים ביותר באומן הוא 35 אלף איש שונים ברמות הכי קיצוניות שאתה יכול לתאר לך - חבר'ה עם קוקו בשיער, עבריינים, זמרים, חסידים כאלה של גפילטע פיש עם גרביים לבנות, בעלי תשובה, אבל הם אחד, באים לרעיון אחד. עם ישראל יהיה מאוחד סביב רעיון, אני בהחלט מאמין".
"בלי לשים לב בכלל אתה פוגע ברגישויות של אנשים בגלל המהירות של החיים"
-ערב יום הכיפורים, ממי אתה צריך לבקש סליחה ומי צריך לבקש ממך?
"אני צריך לבקש המון סליחה מהרבה אנשים, בעיקר מבני ביתי שאיתם אני במגע יום יומי ואיתם אני עושה הכי הרבה טעויות. מכל הילדים שלי, אשתי, קרוביי, אחיותיי, זה המעגל החשוב ביותר. במשך השנה אני הולך ועושה דברים ואני לא מרגיש שהרבה צריכים לבקש ממני סליחה, אבל יש הרבה שאני צריך לבקש מהם, הבין אדם לחברו זה מה שקובע. בין אדם חברו אתה חייב לרצות אותו. הבעיה היא היום שהכל מאוד מהיר ואתה כל הזמן בטלפונים, עניינים, קשר עם חצי עולם, ובלי לשים לב בכלל אתה פוגע ברגישויות של אנשים בגלל המהירות של החיים, זה הכי פוגעני. אז אם מישהו שפגעתי בו קורא את זה - אני מבקש סליחה, לא היתה לי כונה לפגוע באף אחד".
-ומה עם מי שלא צם ביום כיפור ולא מתפלל?
"מספרים על הרבי מברדיצ'ב שהיה מגן ישראל ותמיד מצא רק את החיובי. אחרי תפילת 'כל נדרי' הוא ראה יהודי אוכל סנדביץ' ענקי עם פסטרמה ושואל אותו - אתה לא יודע שיום כיפור? והיהודי עונה: יודע ואוכל. והרבי שואל - אתה לא יודע שיש שיעור שאתה הולך לעבור? היהודי עונה: השיעור מיועד לך, ונותן ביס גדול מול העיניים שלו. הרבי אומר: אולי אתה חולה? והיהודי עונה: לא, אני בריא כמו שור. אז הרבי פונה לשמיים ואומר: תראה, הקדוש ברוך הוא - לאכול הוא אוכל ביום כיפור, אבל לפחות הוא לא יודע לשקר".