בימים אלה חוגגים 20 שנה לצאתם של אלבומים מופתיים כמו "Nevermind" של נירוונה, "Ten" של פרל ג'אם, "Blood Sugar Sex Magix" של ה"רד הוט צ'ילי פפרז", "האלבום השחור" של מטאליקה ו"Achting Baby" של "U2" בהוצאות מחודשות ומיוחדות המלוות בסרטים תיעודיים.
אבל אלבום אחד שיצא ממש היום לפני 20 שנה, בולט מאוד בחסרונו מחוץ למסיבה כשלא מעט סימני שאלה מרחפים סביב הסיבות לכך, ולו מעצם העובדה שלפני 20 שנה סימן האלבום הזה את השיא היצירתי של להקת הרוק הכי גדולה שפעלה באותה התקופה - האלבום הכפול "Use Your Illusion" של גאנז אנד רוזס.
מקום ראשון כפול בארה"ב ובריטניה
ב-17 בספטמבר 1991 שחררו גאנז נ' רוזס שני אלבומים שיצאו כשני תקליטי ויניל כפולים או שני דיסקים גדושים בשם "Use Your Illusion1" ו"Use Your Illusion 2", שהכילו ביחד 30 שירים חדשים. האלבומים כבשו מיד באופן חסר תקדים את המקום הראשון והשני במצעדי המכירות החשובים בעולם המוזיקה - האמריקני והבריטי.
אובדן המורשת
אז מה בעצם גרם לאלבום הזה להיעלם מהחגיגות לאלבומי המפתח של שנת 1991? ככל הנראה סיכסוכים משפטיים ואישיים בין חברי הלהקה שנמשכים כבר יותר מ-15 שנה הם אלה שלא מאפשרים להגן על המורשת היצירתית שלהם בפרוייקט תיעודי כזה או אחר. הסולן והמנהיג אקסל רוז אמנם יישר בשנים האחרונות את ההדורים עם חברים בלהקה כמו הגיטריסט איזי סטרדלין והבסיסט דאף מק'קגיין ואפילו אירח אותם בהופעות של גאנז נ' רוזס בגלגולה החדש.
אבל כנראה שדרך האל-חזור המפרידה בינו לבין הגיטריסט המוביל סלאש ("כנראה שאחד מאיתנו ימות לפני שנופיע יחד על אותה במה", אמר אקסל) גדולה מדי מכדי להתראיין יחד לסרט תיעודי שיעשה עמם חסד או אפילו לבחירת גרסאות דמו נדירות עבור הוצאה חדשה לאלבום בקופסה מכובדת.
"תיאבון לחורבן"
"Appetite For Destruction", אלבום הבכורה המצוין של גאנז אנד רוזס, שתיאר את החיים הצעירים, המזוהמים והזועמים בדאון טאון לוס אנג'לס, יצא בקיץ 1987 והגיע לאחר שנה של עבודה קשה והייפ שהולך ומתגבר למקום הראשון במצעד המכירות האמריקני. הוא הפך לשובר קופות קיצוני בזכות להיטים כמו "Sweet Child o' Mine" , "Welcome to the jungle" ו - "Paradise City" . אחרי שיצא האלבום השני "Lies" הלהקה כבר הפכה לשיאנית כששני אלבומים שלה צועדים במקביל בין 5 הראשונים באמריקה.
לפתע כולם רצו לקחת חלק בדבר הזה שנקרא "גאנז אנד רוזס" והלהקה שיתפה פעולה עם אגדות רוק כמו ה"רולינג סטונז", איגי פופ, ברוס ספרינגסטין, טום פטי, אלטון ג'ון, ג'ף בק, לני קרביץ, דון הנלי ואיירוסמית'.
ההצלחה המטאורית, המיידית, של אקסל, סלאש וחבריהם גרמה גם לכאוס אישיותי שלווה בשימוש בסמים קשים ואלכוהול, כאוס שהגיע לשיאו באוקטובר 1989 בזמן חימום, חלומי מבחינתם של ה"רובים והשושנים", ל"רולינג סטונז" בלוס אנג'לס, כשאקסל רוז איים על הבמה שאם חבריו ללהקה לא "יפסיקו לרקוד עם מיסטר בראונסטון" זה יהיה המופע האחרון של "גאנז". היה זה, אגב, מופע החימום האחרון של גאנז נ' רוזס.
באפריל 1990 נערכה ההופעה האחרונה של גאנז בהרכבה המקורי עם המתופף סטיבן אדלר בארוע "Farm Aid" באינדיאפוליס ובה גם נחשף לראשונה שיר חדש בשם "Civil War". אדלר פוטר מהלהקה לאחר שלא הצליח לתפקד בגלל בעיות הסמים שלו.
חודש אחרי כן שוחרר הביצוע של גאנז ל-"Knockin' On Heaven's Door" של בוב דילן, בפסקול הסרט הצליח "ימי הרעם" (הסרט שהצית את הזוגיות המפורסמת בין טום קרוז לניקול קידמן). הביצוע של גאנז לדילן הפך לאחד מהימנוני שנות ה-90'.
אקסל רוז הצהיר אז בראיון ל MTV שהוא מואס ורוצה לקבור את "תאבון לחורבן" בשביל להתקדם הלאה לאלבום הבא. הסקרנות סביב הלהקה הניבה ראיון בלתי נשכח עם קורט לודר בתוכנית "פיימוס לאסט וורד" ב-1991. הראיון נערך בוילה שחלק אקסל עם אשתו, איירן, ששימשה לו השראה לשיר "Sweet Child O'mine". הראיון הזה הציג את אקסל רוז כפרונטמן של להקת רוק הכי כריזמטי ואינטיליגנטי מאז מיק ג'אגר.
זאת היתה נקודה קריטית באבולוציה ובהיסטוריית הפרוק של גאנז נ' רוזס. במהלך העבודה על האלבום הבא התגלו חילוקי דעות בנושא הכיוון אליו הולכת הלהקה והכיוון אליו ילך הסאונד שלה. הגיטריסטים סלאש ואיזי סטרדלין האמינו שהלהקה צריכה להמשיך ולשמור על הסאונד והכיוון של להקת רוקנ'רול גראז'ית.
אבל לאקסל רוז היו תוכניות אחרות. הוא היה ראשון להבין את הסטטוס החדש של הלהקה בעולם המוזיקה ואת הקהל העצום שהיא אוספת ככדור שלג מתגלגל. הוא הבין שהם חייבים להתאים את המוזיקה והסאונד למעמד החדש וכיוון לצליל נקי וחד, שינתק אותם סופית מסצנת ההארד-רוק של לוס אנג'לס במטרה להפוך ללהקה הגדולה בעולם.
בדרך לאלבום חדש
על ההפקה המוזיקלית של האלבום הבא הופקד מייק קליניק, שהפיק את "תאבון לחורבן", אבל הפעם גם חברי הלהקה היו שותפים להפקה המוזיקלית. הם נכנסו לאולפן לכמה חודשים ובפרץ יצירתי יוצא דופן בספטמבר 1990 כבר היו לגאנז נ' רוזס 36 שירים מוקלטים, והם התחילו לחשוב איך משחררים כזו כמות גדולה. במטרה להקל על המעריצים הוחלט להוציא שני דיסקים נפרדים וגדושים בחומרים, שניתן יהיה לרכוש כל אחד מהם בנפרד.
בינואר 1991 הופיעו גאנז אנד רוזס בשתי הופעות מכורות מראש בריו דה ז'נרו, ברזיל, מול 280 אלף איש, וחשפו שירים חדשים כמו "Estranged" (השיר הכי טוב שלהם עד היום, לטעמנו), "Double Talkin' Jive" ו-"Dead Horse". זאת גם היתה הופעת הבכורה של המתופף החדש בלהקה - מאט סורום.
צפו בשעה שלמה מתוך המופע בריו:
הציפייה לחומר חדש מהלהקה היתה כל כך עצומה כך שבוטלגים מהופעות הלהקה נמכרו באלפים והלהקה יצאה לסיבוב העולמי הגדול הראשון שלה כשהאלבום עדיין לא בחוץ.
הסינגל הראשון: "You could be mine"
ביוני 1991 שיחררה הלהקה את הסינגל הראשון מהאלבום "You Could Be Mine" שהיה שיר הנושא של הסרט החם של התקופה "שליחות קטלנית 2". השיר התפוצץ ב-MTV ובכל מקום אפשרי עם קליפ שבו כוכב הסרט, השרירן ארנולד שוורצנגר (לימים מושל מדינת קליפורניה) מחפש אחר חברי הלהקה במטרה לצוד אותם.
"השתמש באשלייה שלך"
באלבום שיצא בסופו של דבר בספטמבר ברעש עצום ובמכירות ליליות מוקדמות ברחבי העולם (כולל בתל אביב) נכללו בסופו של דבר 30 שירים. חלקם היו יצירות שהגיעו לאורך של כמעט 10 דקות, מה שלא הפריע להן להפוך ללהיטי ענק. שיר כמו "November Rain" היה השיר הארוך ביותר שהגיע לעשרת הגדולים של הבילבורד וכלל את אחד מסולואי הגיטרה היפים והגדולים בהיסטוריה של הרוק.
העטיפה של שני האלבומים היתה זהה וכללה חלק מציורו הנודע של רפאל "האסכולה של אתונה" כש"השתמש באשליה שלך 1" היה בצבע צהוב אדום והשני בצבעים כחול סגול. דווקא "השתמש באשלייה שלך 2" היה שזה שתפס את המקום הראשון במצעד המכירות כנראה בזכות הלהיט "You Could Be Mine" שנכלל בו.
תשעה סינגלים יצאו מהאלבום וקיבלו זמן שידור עצום ב-MTV כשרובם גם הצדיקו אותו והפכו ללהיטים.
כחלק מהמגוון הסגנוני שבאלבום, חברי להקה נוספים צעדו קדימה לעבר המיקרופון, אבל מי שהפתיע מכולם היה דווקא איזי סטראדלין שהיה איש הצללים של הלהקה ונמנע תמיד מראיונות. סטרדלין שהיה הכותב המרכזי של שירי הלהקה קיבל לשיר צמד שירי סולו - "Dust N' Bones" הפולקי ו- "14 Years", שכל אחד מהם גם היה השיר השני בכל אחד מהאלבומים. סטראדלין גם הוביל בשירה משותפת עם אקסל רוז את שיר הפולק "You Ain't The First" ו- Double Talkin' Jive.
ה"בייבי" של סלאש באלבום היה השיר "Coma" , שנמשך מעל ל-10 דקות ודאף מק'קגיין הביא את הבלדה "So Fine". הקרקס שהתחולל מאחורי הקלעים בהקלטות האלבום הגיע לשיא ברצועה האחרונה - "My World", קטע נסיוני של רוז בהיפ הופ עם גניחות ברקע, שכולו נוצר על ידי אקסל לבד עם המוזיקאי ג'ון לנגלי.
"הטור המסוכן ביותר של הלהקה המסוכנת ביותר"
הסיבוב העולמי, שהתחיל במאי 91', עוד לפני שהאלבום יצא, כלל מצד אחד הופעות מעולות שנמשכו לעיתים מעל שלוש שעות לצד ביטולים ומהומות ענק. אקסל רוז התחיל לאחר להופעות, שיתף את הקהל בתסכולו על עיכוב צאתו של האלבום והאשים בכך את חברת התקליטים "דיויד גפן רקורדס".
השיא התרחש ביולי בקונצרט המפורסם בסנט לואיס , כשבמהלכו (באמצע השיר "רוקט קווין") עצר אקסל רוז את ההופעה ודרש שאנשי האבטחה ימנעו מבחור שצילם בקהל להמשיך ולצלם. המאבטחים התעלמו מהבקשה, אקסל רוז זינק לתוך הקהל והחטיף יפה לבחור. אחר כך הוא חזר לבמה והודיע שהודות למאבטחים הוא הולך הביתה. הקהל נשאר מתוסכל וזועם במה שהפך במהרה לחורבן קיצוני של האיצטדיון.
ה"טור המסוכן ביותר של הלהקה המסוכנת ביותר" הלך והסתבך, כשבאירופה אקסל הקצין את התנהגותו. בהופעה אחת הוא ירד מהבמה כבר באמצע השיר הראשון והשאיר את חבריו לאלתר, עד שחזר לבמה כ-25 דקות אחרי כן. הופעה אחרת בשבדיה התחילה באיחור קיצוני, כי אקסל החליט בדרך למופע ללכת לצפות בזיקוקי דינור של ארוע מקומי, והופעה אחרת באוסלו בוטלה לגמרי כי אקסל נעלם לטיול בפריז. גם בהופעה בישראל במאי 1993 סירב רוז לעלות לבמה והתרצה רק אחר תחנונים של המפיק המקומי.
איזי סטראדלין עוזב
ככל הנראה גרם הבלגן שיצר רוז לעזיבתו של הגיטריסט איזי סטרדלין כשהלהקה בשיא ההצלחה שלה. את החור שהשאיר איזי סטרדלין, במיוחד בליבו של אקסל שהיה חברו הקרוב עוד מימי התיכון באינדיאנה, היה קשה למלא.
מעריצי גאנז נ' רוזס לקחו קשה את עזיבת סטראדלין וחיפשו רמז מטרים לכך בקליפ המרשים "Don’t Cry" שיצא בספטמבר 91' בסמוך ליציאת האלבום, ובו אוחז קלידן הלהקה דיזי ריד בשלט שעליו כתוב "איפה איזי?". בקליפ השתתף גם שאנון הון, סולן "בליינד מלון" (שנפטר כמה שנים אחר כך), ששר גם בהקלטה באלבום. אקסל עצמו מופיע בו עם חולצה של להקת "ג'יינ'ס אדיקשן", כנראה כחלק מניסיון להתחנף לגיטריסט דייב נאברו כדי שיצטרף לגאנז נ' רוזס.
12 איש על הבמה, מול הגראנג'
בנובמבר 1991 שוחררה ההודעה הרשמית על עזיבתו של סטרדלין ולאחר שדייב נאברו סרב לבקשתו של רוז להצטרף ללהקה נבחר גילבי קלארק כמחליף. בדצמבר 91' חזרה "גאנז" להופיע לא רק עם גיטריסט חדש, אלא בהרכב של 12 איש על הבמה עם נגן קלידים נוסף, 3 זמרות ליווי ו-3 נשפניות. המרחק בין גאנז נ' רוזס שכבשה את מועדוני לוס אנג'לס לבין הלהקה שעמדה כעת על הבמה היה גדול.
בדרך לפסגת העולם רכשו אקסל וחבריו גם אוייבים מעולם המוזיקה כשהגדול מבינהם היה קורט קוביין סולן ומנהיג נירוונה שייצג את האלטרנטיבה הרזה ללהקה הגדולה והבומבסטית. העקיצות בין קורט קוביין ואקסל רוז הניבו לא מעט ממתקים תקשורתיים. באחת מהעקיצות המתוקשרות בינהם השיב אקסל רוז לקורט קוביין שהאשים את "גאנז" בהתמסחרות ומיינסטרימיות: "מה כל כך אלטרנטיבי בלהקה שמוכרת מיליוני תקליטים כמו נירוונה?" והוסיף ש"גאנז היתה לא פחות אלטרנטיבית ב-87' כשהרדיו לא רצה להשמיע מטאל".
בניגוד לקוביין, חבריו לסצנת הגראנג', "פרל ג'אם" ו"סאונדגארדן" היו מיודדים עם "גאנז נ' רוזס" ואף חיממו אותה בהופעות.
אקסל רוז יורד למחתרת
אקסל רוז, שנולד בשם וויליאם ביילי, הפך עם השנים לאחת הדמויות המיסתורית בעולם הרוק. פולחן האישיות המורכב שלו נידון רבות וצבר תאוצה משנה לשנה, עד 1994, השנה בה בחר אקסל "לרדת למחרת". רוז הצליח להעלם מעיני הציבור לחלוטין למשך כמה שנים והיה בלתי אפשרי למצוא תמונות חדשות שלו. עבור כוכב שהקהל התרגל לצפות בו מדי יום באמצעי המדיה השונים היה זה שינוי קיצוני, שהתאים לאישיות הקיצונית שלו.
גם כשהגיח לראשונה בשנת אלפיים עם ההרכב החדש של גאנז נ' רוזס המשיך אקסל רוז להתנהל באופן מוזר למדי, וכך מדי כמה שנים הגיח לסיבוב הופעות קצר, כזה או אחר, שנמכר מראש בזכות הקהל הנאמן ששומר לו אמונים עד היום, אך ללא שום ראיון לתקשורת שיסביר מה קורה איתו, ועם הבטחה לא ממומשת לאלבום חדש שצפוי לצאת, בשם "דמוקרטיה סינית" עליו עבד שנים. ככל שחלף הזמן עורר רוז מצד אחד ציפיה וסקרנות עצומה ומהצד השני מקור לבדיחות על חשבונו.
"דמוקרטיה סינית"
ב-2008, כשיצא סוף סוף "דמוקרטיה סינית", שהיה בסך הכל אלבום ראוי ביותר עם להיטים פוטנציאלים בתוכו, אקסל רוז עשה הכל בשביל לחסל את סיכויי ההצלחה שלו ולא התראיין בשומקום, לא שיחרר קליפים שיתמכו באלבום ואף לא יצא לסיבוב הופעות שיקדם אותו.
רק שנה אחר כך יצאו "גאנז" לסיבוב מוצלח שאכלס בעיקר קהל שבא לשמוע את הקלאסיקות הישנות ועורר תהיה נוספת - האם ריבוי השירים מ"תיאבון לחורבן" ומיעוט השירים הקיצוני מ"השתמש באשליה שלך" נגזר מעניין משפטי כלשהו שאוסר על רוז לבצע את השירים על הבמה ללא ההרכב המקורי? לא ברור.
ב-2 באוקטובר יפתח בפסטיבל "רוק בריו" סיבוב חדש של גאנז נ' רוזס, שבהמשך יגיע השנה (לראשונה מזה 5 שנים) לארה"ב. כמו בכל סיבוב כזה נשאלת השאלה האם הפעם אקסל יעשה את זה נכון ויכבוש בחזרה את מקומו. סיבוב כזה, אם יחגוג 20 שנה לצאת האלבום "Use Your Illusion", יכול להיות הדבר הנכון.
מה נשאר ולא כואב
היום יש נטייה להתייחס לגאנז נ' רוזס כלהקה תקופתית אופנתית מז'אנר ה"הייר מטאל" כמו בון ג'ובי ואחרות, אבל "גאנז" היתה בראש ובראשונה להקת רוקנ'רול גולמית ומלוכלכת שבעטה ברוק הכבד של האייטיז, שברה חוקים ופתחה דלתות להרבה מאוד להקות אחרות מז'אנרים שונים. להקות כמו "פיית' נו מור", "סאונד גארדן", ו"ניין אינץ' ניילז" חיממו אותה במשך השנים ונחשפו דרכה לקהל גדול.
גם בישראל עוררה גאנז נ' רוזס היסטוריה והיסטריה עם הופעת הרוק מפריז ב-1992, שהיתה הופעת הרוק הראשונה ששודרה בשידור חי בטלוויזיה הישראלית (בערוץ 2 הישן). הקהל הישראלי גם זכה לראות את גאנז נ' רוזס פותחים בפארק הירקון את הסיבוב האחרון שלהם, שבסופו לא חזרו עוד לבמה. במצעד העשור שסיכם את שנות ה-90' בגלגלצ היו גאנז נ' רוזס היחידים שהכניסו שני שירים מאותו אלבום לעשרת הגדולים עם הבלדות "November Rain" ו"Don't Cry".
עם אלבום בכורה הכי נמכר בהיסטוריה של הרוק עד לאותה התקופה ועד האלבום הכי מצופה בהיסטוריה של המוזיקה, עם סטנדרט גבוה של קליפים קולנועיים מרהיבים בעלות של 4 מיליון דולר (כפי ש"דוראן דוראן" עשו באייטיז) הצליחו גאנז אנד רוזס לקעקע את שמם לנצח בהיסטוריית הרוק. אך כיום נראה שאם הם לא יתחילו לטפל בהנצחת המורשת שלהם, יכול קורט קוביין, מגדולי הצ'ילבות של רוז, לחייך לו בשמיים כשכולם מציינים 20 שנה לצאתו של Nevermind.